"ראית? התחילו לכתוב על נשים גרושות בעיתון 'משפחה' החרדי", אילה ברמ"ץ, שהיתה אז גרושה חרדית, קיבלה שיחת טלפון מדודתה הנרגשת. "ואוו! אני לא מאמינה! זה גדול. למי היה אומץ", היא ענתה לה ולא גילתה שהמרואיינת בכתבה זו היא עצמה, שפירסמה שם בעילום שם את הפרק הראשון בספרה "סולו", המדבר על נושא שלא מדברים עליו הרבה בחברה החרדית – האישה הגרושה. "לספר מה עובר על גרושה חרדית, זהו נושא שעד עכשיו היה 'טאבו'", מספרת לי ברמ"ץ.

למה התגרשת?

אישה סוג ב' – כך מקטלגים נשים גרושות בציבור החרדי. בניגוד לחברותיהן האלמנות, הן לא נתמכות על ידי ארגוני צדקה. במקום זה שואלים אותן "למה התגרשת?" והיו רוצים לראות אותן מסודרות בתא משפחתי.

כשרוצים לשרטט קווים לגרושה החרדית המצויה, מתברר שאין חיה 'מצויה' כזאת. הן יכולות להיות בכל גיל. צעירות בנות 21 שהתחתנו ונפלו, צעירות עם מספר ילדים, שפתאום משהו התחולל בחייהן ומוטט את הבית או שהן החליטו לשים קץ לסבל ולא להמשיך להיחנק בו עוד שנים. הן יכולות גם להיות נשים מבוגרות שהחלו לחתן ילדים ונמאס להן כבר לסבול, במיוחד כשאיום השידוך לילדים, סוג ב', "בת של גרושים", הולך ונעלם ופתאום הן מתחילות חיים חדשים.

מה עובר עליהן כשהן מחליטות לפתוח בחיים חדשים, איך מקבלים אותן? אי אפשר להימנע גם מהשאלה ששולחת אלומת אור צהוב משהו, לחיים שלהן: למה הן עשו את זה, למה הן התגרשו? החלטתי לראיין את הסופרת אילה ברמ"ץ ולברר איתה את כל הנושאים הללו.

יותר לגיטימציה להיות גרושה

"אין למה", מתקנת אילה. "כל אחת והסיפור שלה. זה יכול להיות בעל חולה נפש בלתי נסבל; זו יכולה להיות אלימות במשפחה, אפילו 'רק' מילולית; זה יכול להיות שבירה באמון בתא המשפחתי", היא מתנסחת בזהירות כמו חרדית, מדלגת כנראה בעדינות על המונח "בגידה". "וגם חוסר התאמה בסיסי, שאי אפשר לגשר עליו. לא סתם ויכוחים ומריבות בין בני זוג, כמו שיש ולגיטימי אצל כולם".

"התורה הקדושה מתירה גירושים", מזכירה גב' לואיס גוברמן, שדכנית במגזר הדתי והחרדי, בעיקר האמריקאי שבו. "ובכל זאת, בדורות הקודמים, פחות ראינו נשים שקמות ואומרות: 'לא יכולה יותר. אני הולכת'. היום יש יותר לגיטימציה להיות גרושה, גם במגזר החרדי. נשים הן עצמאיות ודעתניות. השוליים של הגרושות הולכים ומתרחבים. יש אלפים רבים של נשים שמגדלות ילדים לבד, כי הן החליטו שעדיף לסבול את חיי הבדידות, את השוני מכולן, אבל לא לשלם את המחיר של הסבל שהיה להן בחיים".

משלמת את המחיר החברתי

מירי (שם בדוי), חברתה של אילה, היא אחת מהן, בת 28, עובדת כרואת חשבון, גרושה עם שלושה ילדים. מירי סבלה מהתעללות של בעל חולה נפש, חולי שרק הלך והתעצם, עד שסיכן אותה ואת ילדיה. "מה שלא עשיתי לא היה טוב", היא אומרת. "כשנשארתי עם בנאדם שלקח כדורים והיה לפעמים יציב – אמרו לי: 'מטורפת, איך נשארת ועוד ילדת שלושה?' כשהודעתי שאני מפרקת את החבילה, אמרו לי: 'לא חבל על התא המשפחתי? זה האבא של הילדים. בואי ותנסי עוד'. הלכתי לאחד הרבנים החשובים, הצגתי לו את החיים שלי ואת הנתונים וביקשתי ממנו לחשוב, מה הוא היה מציע לבת שלו, אם חס ושלום היא היתה באותו מצב. הוא לא חשב הרבה וחתך: 'תתגרשי והקב"ה יעזור שתהיי מאושרת'. אז זהו, שאני כבר עכשיו מאושרת מלהיות גרושה ומקווה להיות מאושרת עוד יותר, כשבעזרת השם אתחתן'.

מאושרת, אבל לצד זה גם סובלת. אי אפשר לדמיין את חייה של גרושה, כמו עיסה של דבש וקרמל.

"כשהייתי גרושה", מספרת אילה, שבינתיים הספיקה להינשא בשנית ולפתוח בפרק ב' מוצלח. "היתה לנו סיסמה בין החברות: "גרושה וחרפה". כן. לא כולם היו מרוצים מזה שהתגרשנו. יש לי חברה ממשפחה נכבדת ומפורסמת מאוד, שבתחילה, אחיה ואחיותיה ניסו להניא אותה מלהתגרש, בטענה שהגירושים עלולים לפגוע בשידוכים של הילדים שלהם. הדודה, שסיפרה להם קצת ממה שסבלה, גרמה לתדהמה נוראית ולהפיכת הקערה על פיה. הם גיבו אותה, אבל עדיין היא נחשבה ל'גרושה וחרפה' בעיני אנשים מסוימים".

"היום יש לגיטימציה לגרושות", מסכמת גוברמן. "מבינים שלפעמים אין ברירה. אי אפשר לסבול יותר, אבל הסטיגמה של מי שעשתה את זה עדיין דבקה בה ולפעמים היא משלמת את המחיר החברתי".

התגרשת? בעיה שלך!

"אילה, אולי אני לא בסדר, אבל אני אכולה מבפנים ולכן אני מעלה את השאלה הלא נעימה, בלי לפגוע בך חלילה: למה? למה בחרת את זה?" שואלת את אילה חברתה האלמנה הצעירה, ריקי. "הילדים שלי לא בחרו להיות בלי אבא! הילדים שלי היו רוצים להמשיך לחיות בבית תקין, אבל הקב"ה רצה אחרת. למה בחרת לילדים שלך מצב נורא כזה?" ריקי לא מבינה איך אישה מסוגלת לפרק את הבית שלה, לחיות בלי בעל ולבחור שהילדים שלה יהיו 'יתומים חיים'.

"'למה' זו השאלה שמפילה בעצם על הגרושה את האשמה כולה", מודה ברמ"ץ. "לא קל לחיות כשכל הזמן מנופפים לך ב'למה?' זה לא רק חברות, אלו גם בני משפחה קרובים, שהיו רוצים לראות הרמוניה ותאים משפחתיים שלמים ורוצים לישון בשקט.

"גרושות, בניגוד לאלמנות, כמעט ולא זוכות לעזרה. הן לא נתמכות על ידי ועדות הצדקה, כמו חברותיהן האלמנות, בעוד מצבן הכלכלי יכול להיות גרוע משל אלה האחרונות. אומרים להן שהן בחרו במצב, הן בחרו להיות חד הוריות, אז שהן תתמודדנה עם הבחירה הזאת וזה ממש לא נכון", היא מתלהטת. "לפעמים אין ברירה! הרבה רבנים גדולי תורה מציעים לנשים להתגרש, כשהם מבינים שהבית לא תקין, בלשון המעטה. הרי אנחנו לא קתולים".

"זו יכולה להיות הנערה הכי מוצלחת"

"פתאום הגירושים מגיעים למשפחות הכי טובות", מעידה לואיס גוברמן. "זה לא שרק הלא יוצלחית או המטומטמת של הסמינר נפלה בשידוך דפוק. זו יכולה להיות הנערה הכי מוצלחת, הבת של, שאבא שלה לקח את העילוי של הישיבה וגם נתן להם דירה כמתנת כלולות. זה קורה יותר ויותר. אני מכירה משפחות של רבנים, עסקנים, אנשים מוכרים ומוכשרים, שהילדים שלהם נפרדו. זה כואב ומתסכל, אבל אי אפשר להתעלם. זו מכה שצריך לטפל בה".

אין ספק. מהשיחות עם השדכנית וגם עם הסופרת הבנתי שמצבן של הנשים הגרושות במגזר החרדי לא קל, אבל עם זאת, הולך ומשתפר עם השנים. מה שבטוח, אני נשארתי מהשיחות עם התובנה שגם אם תמיד יקטלגו אותך, אישה גרושה, כחצי, בגלל מצבך המשפחתי, את תמיד תהיי בעצמך – שלם. כלומר, שלמה.