כשאיתן, בני בן השלוש וחצי ואני הולכים לגן בבוקר, אנחנו פוגשים חייל. בחור צעיר ונחמד באפוד מלא ותת מקלע, שיושב בין מתקני השעשועים למיגונית בכל יום בין שבע לארבע. הבנים בגן כבר יודעים שלרובה שלו קוראים "תבור". כשאנחנו יוצאים מהקיבוץ או חוזרים אליו במכונית, חיילים פותחים לנו את השער. פעם בשעה מסיירת קבוצה של חיילים מסביב לקיבוץ, כמו בבסיס צבאי. בחלק מהבקרים אנחנו שומעים ירי של נשק קל מכיוון גדר הגבול עם עזה, שנמצאת כקילומטר וחצי מהקיבוץ. פעם בכמה זמן יש רעשי פיצוץ חזקים ותמיד האוזן נזקפת והגוף נדרך לנסות להבין מאיפה מגיע הבום ואם הוא "אצלנו" או "אצלם".
הפוסט הקודם של ענת: את נורמלית? למה לחזור עם הילדים לעוטף עזה?
"אני מפחדת שאת ואבא תמותו"
כשחזרנו הביתה מהמלחמה האחרונה אחרי 50 ימים מחוץ לקיבוץ, אורי, בתי בת השש וחצי, התחילה פתאום לפחד. אורי החסונה, הרגועה, שתמיד התבדחתי שה"צבע אדום" עובר לה מעל הראש או ליד האוזניים, הפסיקה להצליח להירדם לבד בלילה. היא היתה בוכה בכל יום לפני השינה וכשהייתי באה אליה היתה מנהלת איתי שיחות ארוכות על מוות. "יש לי פחדים איומים", היא היתה אומרת. "אני מפחדת שאת ואבא תמותו". אני יכולה להבין אותה, כי שלושה ימים לפני שבאנו הביתה, נהרגו אצלנו בקיבוץ, ליד הגן של איתן, שני אנשים שהיא הכירה היטב, אבות לילדים שהיא רואה בכל יום.
הילדים שלנו גדלים באזור מלחמה. הם מוקפים בביטויים מוחשיים של התמגנות והתחמשות: המיגוניות שפוזרו ברחבי הקיבוץ אחרי המלחמה, החיילים שהוצבו כאן, רעשי הרקע של צה"ל וחמאס והשיחות הבלתי פוסקות של ההורים, שלפעמים נלחשות ולפעמים לא ומתמקדות בשאלה עד כמה קרוב הסבב הבא ומה נעשה כשהוא יגיע. רוב ההורים אומרים נחרצות, "בפצמ"ר הבא שנורה לכאן, אנחנו לוקחים את הילדים ולא חוזרים".
"האם אני גורמת נזק לילדיי?"
הילדים שלנו גדלים במרחב של פחד, דריכוּת וחוסר ודאות. אף ילד לא צריך לגדול ככה. השבוע כתבתי דברים ברוח זו בפייסבוק ומישהי שאני לא מכירה שלחה לי הודעה פרטית קשה ומאתגרת: "אני מקווה שלא תפגעי, אבל רציתי לשאול שאלה כנה, כאמא לאמא: מדוע את בוחרת להמשיך לגור במקום כזה, כאשר ברור לך שזהו מקום לא יציב פוליטית וישנן סכנות שנשקפות לך ולילדייך בכל עת? את מרגישה קושי נפשי שממוטט אותך ואת היכולות של כאדם הן מבחינה נפשית, הן פיזית והן בתור אמא. את רואה ומרגישה את ההשלכות הנפשיות והתפתחותיות על ילדך ויודעת שדברים אלו ישפיעו על עתידו מבחינה נפשית. את יודעת שהממשלה אינה מעוניינת לספק לכם הגנה כלשהי בשלב כלשהו, אני מדברת על טווח ארוך של תוכנית בנויה בצורה שנותנת חופש נפשי".
השאלה הזאת, שנחוותה כמו אגרוף בבטן, היא שאלה יום-יומית שאין הורה בעוטף עזה שלא מתמודד איתה: האם אני גורם לילד שלי נזק נפשי בהתעקשות שלי לחיות פה? עד כמה אני חושף אותו לסכנה פיזית אמיתית? ומה כבר יכול להצדיק הישארות במקום שאני בעצמי הגדרתי לפני כמה פסקאות כאזור מלחמה? התשובה שלי היא לא בהכרח טובה או משכנעת, אבל היא תשובה אמיתית. היא באה מהבטן ומהראש והיא התשובה שמשאירה אותי כאן.
קודם כל ולפני הכל – זה הבית שלי. בפשטות, בלי סיסמאות ואידיאולוגיה. זה הבית של הילדים שלי, נוף הולדתם. זאת הקהילה החזקה, המחבקת, שאין לה תחליף. אלה החברים שיצרנו כאן והמשפחה שנטועה במקום. אלה המרחבים שאין כמותם בשום מקום אחר בארץ. הילדים שלי גדלים כאן עטופים באהבה, בביטחון בין-אישי, בתחושת שייכות וחיבור לקהילה ולאזור.
שנית, השאלה הזאת שנשאלה יכולה להיות מופנית כמעט לכל מי שחי בארץ הזאת. היום ירושלים בוערת באש הסכסוך הלאומי (וגם היהודי הפנימי) ומחר גבול הצפון עלול להפוך לאזור מלחמה. פעם היתה זאת תל אביב שחיה תחת צל הפיגועים במשך תקופה ארוכה. בחיפה והקריות מגדלים ילדים תחת זיהום אוויר כבד ומתמשך ויש ערים בארץ שבהן הביטחון האישי ואחוז האלימות בקרב הילדים גדול ומפחיד.
אף ילד לא צריך לגדול ככה
אבל אחרי הכל, אם לא הייתי חושבת שאני יכולה להיאבק ולשנות את המציאות שלנו כאן, לא הייתי נשארת. אם הייתי מקבלת אותה כגזירת גורל, הייתי כנראה יוצאת מדעתי. אבל הבחירה שלי הפעם, אחרי "צוק איתן", שחיסל כמעט את כל מה שנשאר מהאיתנות שלנו, היא לפעול כדי לשנות. אני מאמינה שאת הסכסוך האלים עם עזה ניתן לפתור. לא בעוד מיגוניות ומערכות יירוט וירי מתוחכמות ועוד חיילים הרוגים. ניתן לפתור אותו ביוזמה אמיצה ונחושה של המנהיגים שלנו להגיע להסדר ארוך טווח. זו אינה אמירה נאיבית ותלושה. היא מחוברת לעומקה של המציאות פה ונובעת מניסיון החיים המר בעוטף עזה. סבבים צבאיים לא הגבירו את ביטחוננו. להיפך. הגיע הזמן לשנות את הגישה.
בזמן המלחמה הייתי חלק מההקמה של התנועה לעתיד הנגב המערבי, הנאבקת לשנות את מציאות החיים בנגב. אנחנו רוצים שהאנשים "שמחליטים עלינו" יתחילו לספור אותנו. אנחנו רוצים שאף אחד לא יוכל לשכוח שאנחנו כאן. אנחנו רוצים שיספקו לנו את הביטחון שאנחנו ראויים לו. כי אין לנו יותר זמן לבזבז. המאבק שלנו הוא המאבק של המדינה כולה. זה קול שחשוב שישמע – קול שדורש מעורבות והשפעה על סדר היום. אני מזמינה אתכם לקרוא עלינו ולתמוך בנו כאן:התנועה לעתיד הנגב המערבי, כי אף ילד לא צריך לגדול ככה.
