שוקו, שוקו, שוקו... זה הדבר היחיד שרץ לי בראש רגע אחרי שהתקרבתי לעמדת המחשב. בכל מקום שוקו, אבקת שוקו. על המקלדת, על הרצפה, על הכיסא, על השמיכה שזרוקה על הרצפה, ו... למה, למה? על המעיל השחור, הג'קט שעקבתי אחר המחיר שלו שירד וירד, עד שהגיע למחיר סביר וקניתי לי אותו, רק כדי לראות אותו הופך לסמרטוט בחסות השוקו.
למה הם לא ישנים?
הצילו, אם אראה עוד בלטת שוקו אחת... השעה עשר! השעה עשר! כאילו שעון דובר עומד לי על הראש וצורח בקול רם. השעה עשר ושתי דקות. השעה עשר ושלוש דקות. השעה עשר ואף אחד לא ישן כאן.
מתוך ענני השוקו עקבתי אחרי כולם. נועה עדיין עם חולצת התלבושת שלה. אושרי מושך למימי בקוקו. הלו, עשר בלילה!? וכבר ראיתי את עיני המורה מתעגלות כשהן בוהות בי ובשעון... תשע בבוקר? הבת שלך מאחרת. ואיך היא לא תאחר, חשבתי בזמן שחיפשתי מטאטא. ליתר דיוק, ידעתי מה עלה בגורלו, שכן החצי השני של המטאטא היה זרוק כאן על הרצפה. שימי ניסה להוריד מהחלון הגבוה בקצה החדר את הכדור שנזרק לשם במסגרת משחק "מי קולע רחוק יותר" ומקל המטאטא שנשלח לשם כדי להוריד אותו נתקע בקורי עכביש ונחצה לשניים.
"למה הם לא ישנים?" צוחק עלי בעלי. למה הם לא ישנים? אולי כי התמוטטתי בשעות הערב המוקדמות ועקבתי בסלואו-מושן אחר המתרחש בבית? ניסיתם פעם לנקות תכולת קופסת שוקו שעפה לכל עבר? אל תנסו. טעות ראשונה: שפכתי מים והגדלתי את כמות הבוץ בכל מקום אפשרי, כולל עקבות אבקת הקקאו. המצב רק החמיר. אחר כך נועם נכנס, החליק והפך לתינוק כושי עם בכי יפני.
ילד, לך לישון כבר!
בדיוק בנקודה בה הבנתי שאין שוקו חזרה, היא צלצלה. היא צלצלה עם הקול הכי כועס בעולם: "אני ממש כועסת עליך", היא אמרה והאותיות של הכעס התערבבו לי בגרגירי השוקו, שהסתבכו לי בגופיה הלבנה, שהפכה לשחורה.
"הטלתי עלייך משימה. את יודעת איזה תור ארוך, כמה רצו אותה ואת? פישלת!"
"דאגתי לשלוח לך שליח שיביא לך את החומרים. היית אמורה לשלוח לי תמונות של המהלך. את ממש לא בסדר! נלחמתי עבורך, ביקשתי תשלום עבורך. מה אני אגיד לך, איכזבת!"
היא סגרה את הטלפון ואני נשארתי עם לשון מגמגמת. היא צודקת. ומה חשבתי לעצמי כשהצעתי את עצמי למשימה? ראיתי את הילדים סביב השולחן, את היופי שביצירה, את עצמי מנצחת על המקהלה ושוב מציירת את ציור הסופר וומן. והנה השוקו, המציאות, תלשו לי את שיריון הסופרוומן והתגלתה מעבדת שוקו. היא בטח התקשרה בזמן שישבה על כיסא ליד שולחן השיש במטבח ומולה דף משימות והשם שלי שם עם וי. עכשיו היא שמה עלי איקס. ובאמת תכננתי. תכננתי. תכננתי.
זה השם השני שלי, תכננתי. בהחלט תכננתי לבצע את המשימה ומה קרה? "תביאו לי יעה, ואקונומיקה", התחננתי. החלון היה פתוח למחצה. ירח דק הסתכל עלי מלמעלה כמו אינטלקטואל צרפתי. למה אני מתעקשת? אולי כי העקשנות תשאיר אותי על בלטה נקייה. "הנה, אמא", הבן שלי הושיט לי מקל ספונג'ה קצר. "ועכשיו, לך לישון כבר", עניתי לו בתגובה. הוא ריחם עלי. ראה את הסמרטוט הלבן שהפך לחום. ראה אותי בעליבותי ומיד החליט לעזור לאמו האומללה. בזמן שהוא מרח את השוקו על כל החדר ופסים חומים הופיעו מתחילת החדר ועד סופו, ניסיתי לתפוס את בן השלוש ברגליים ולהודיע לו שזהו, נגמרו דקות החסד. פשוט לא הלך לי. כולם בבית רקדו את ריקוד השוקו.
לא מתייאשת
הרמתי את המעיל דמוי העור שהיה מאובק משוקו, הכנסתי אותו לאמבטיה ונתתי למים לשטוף אותו. קילוחין קילוחין חומים זרמו להם באמבטיה. כעסתי על עצמי. למה לא ביצעתי את המשימה עד הסוף? מילא, בבית כבר שמתי על עצמי תווית: מכירת חיסול. עכשיו גם את המשבצת הנקיה לכלכתי? כשקיבלתי טלפון אם אני רוצה להשתתף בקמפיין של חברת מזון גדולה ולהכין מהמוצרים שלהם ארוחת ערב ססגונית, כאם למשפחה ברוכת ילדים, עניתי מיד: "בטח בטח", וכבר ספרתי את רגעי התהילה שלי. התחלתי להריץ במוחי היכן אוכל לצלם את שלבי ההכנה.
אתקשר לזיווה הצלמת החובבנית, שתהיה מאושרת להתגייס למשימה. כך לפחות האמנתי, עד שניסיתי לתפוס אותה ואמרו לי שהיא טסה לתאילנד במסגרת הצילומים החובבניים שלה, לצלם פרויקט של בית חב"ד.
לא התייאשתי. התחלתי לתכנן. תכננתי לערוך את השולחן במפה ארוכה ולשים באמצע סרט אדום שאקנה בחמודית וכבר רצתי לדודי השף שיעניק לי מתכונים. הוא אמר לי שייקח לו כמה ימים וביום שישי, אם ארצה, נכין את זה ביחד במטבח שלו, מה שחסך לי את כאב הראש של לגשת לחמודית לקנות את הברונזה למפה. דחיתי ליום שישי, רק שהצלמת בתאילנד והשף הרי הוא דודי בביתו וטרם הצלחתי להגיע לשם, אבל לא נורא. יש לי עוד זמן. החבילות הגיעו בשעות אחר הצהריים, כמות מצרכים משובבת עין ולב ובתוך שניות ספורות, המוצרים נעלמו.
"יש לי זמן. אלך לקנות בחנות את המוצרים. העיקר שהם נהנים", הסתכלתי על הילדים שרוקנו את השקיות והשאירו אותם בכל מקום מלבד במקום הטבעי שלהם, הפח.
אז באמת, תאמינו לי, באמת שבמשך שבועיים עבדתי בראש, תכננתי, ידעתי בדיוק מה אני הולכת להכין וכיצד הפרויקט שלי יהפוך ללהיט לצד הקמפיין הפרסומי. ואז הגיע יום ראשון והיא התקשרה לשאול אותי מה קורה, כי היא חייבת לערוך את הכתבה. ואיפה התמונות? אני בכלל לא בבית. הייתי בעבודה.
הפוקצ'ות המושלמות שלי
"תעשה לי טובה, אתה לא מבין, התחייבתי" והבעל, שרק חזר מהיאבקות עם תלמידים, נאנח קשות ורץ למכולת לקנות את המוצרים.
"נו, איך הולך?" עקבתי ממרחק של שנות אור. "נפלא", את לא מבינה איך הם נהנים, התפייט הטבח הפרטי שלי. הוא הכין איתם בצק, לש, חילק לגורמים והם, המדענים הצעירים, הצטרפו בשמחה לניסוי. כן, כן, ניסוי.
"אז מה אתה מכין איתם?" התעניינתי.
"פוקצ'ות".
"פוקצ'ות?"
ליתר ביטחון רצתי לרחוב הראשי וחיפשתי חנות שמוכרת פוק'צ'ת וגם מצאתי: "אפשר לצלם?
אני זקוקה לתמונה של פוקצ'ת למשימה ספרותית של הילדים שלי והפוקצ'ות שלכם, תאווה לעיניים".
המוכר הנרגש מהמחמאות סידר לי את הפוקצ'ות על צלחת.
"תביא חד פעמי", רציתי ליצור אותנטיות. אותנטיות שעלתה לי במשימה.
"אני פשוט המומה. איך את מצלמת פוקצ'ות כאלה יפות על צלחת חד פעמית, למרות שמהתמונות המזלזלות שצולמו במצלמה חד פעמית וביד אחת... נו, באמת".
אפילו הפוקצ'ות שצילמתי ויכלו להציל את המצב... הרסתי את רגע התהילה, הרגע שיכל להעביר את פסי השוקו לפסי רוחב של "האמא המצליחנית, האישה שסוגרת את התיק שלה בפני העולם, שרואה רק את המותג גוצ'י מבחוץ".
"התיישבתי בייאוש על הכיסא השבור שליד המחשב שלי. הילדים הפכו את הכיסא האורתופדי למגלשה בחסות השעמום. גלגל היה חסר. ניסיתי לייצב אותו בעזרת נדנוד קצר והתמלאתי ב... שוקו. מי מעלה שוקו לחדר השינה של ההורים שלו? רק שאז הבת שלי הגישה לי כוס שוקו חם והזכירה לי ששוקו יכול להתפזר לכל עבר וללכלכך ושוקו יכול גם להפוך למשקה חם ומנחם ולכולנו, כן, לכולנו, יש רגעי שוקו.
