הגשם יורד כאן בלי הפסקה, גשם ללא ליווי רוחות אימתניות, כזה ששוטף את זגוגיות החלון ומנקה את העולם. גשם שקט. שתיים בלילה, הגוף שלי מתעורר אוטומטית על שעון ישראל. מתברר שנותרתי ישראלית לא רק בנשמה, אלא גם בגוף. תמיד קראתי בהערצה בעלי טורים שסיפרו ככה, כבדרך אגב, שהם סובלים מחרדת טיסה ואיך יעלו על מטוס בדרכם אל הרצאה שאליה הוזמנו, בברלין, אמריקה, לונדון... הם דנו בכובד ראש בבעיית חרדת הטיסה המטרידה שלהם ואילו אני קראתי בין השורות והתמקדתי רק בדבר אחד: הזמינו אותם להרצאה בחו"ל?! והנה אני, כמו כולם, מספרת לכם על השעה שתיים בלילה, על שעון ישראל ולו כדי להגיע לפואנטה: הזמינו אותי להרצאה בלונג איילנד!

לא מפסיקה להשוות

אז אני כאן והבעל שומר על הילדים בארץ. כשנחתתי אפילו לא זכרתי את הפרטים של מי אמור לאסוף אותי ואיפה בדיוק אני מתארחת. וטוב שכך, כי מהרגע שהגעתי לכאן אני לא מפסיקה להשוות.

אתמול בערב נערכה ההרצאה, ערב נשים גדול בקהילה היהודית. שבת אחת כאן הספיקה כדי להבהיר לי שעלי לשנות לחלוטין את אופי ההרצאה. עמדתי מולן ולא ידעתי איפה להתחיל. הן ישבו שם, נשים מטופחות, שגרות בבתים ענקיים, בחללים מרווחים, נשים שמחזיקות עזרה צמודה יומיומית וזה הדבר הכי ברור להן ומובן מאליו בעולם. אלו נשים שנכנסות לסופר ומכניסות לעגלת הקניות שניצלים שכבר עברו את כל התהליך: פטיש, פירורים טבילה בביצה. רק לטגן וזהו (או שהעוזרת מטגנת?).

ביום ראשון הנשים הללו בחופש עם הילדים. הם מכינים ביחד פנקייק לארוחת בוקר ויוצאים אחר כך לטייל ולעשות שופינג. נשים שיש להן מאמן כושר אישי או לחילופין חדר כושר בבייסמנט. נשים שברור להן שבארבע הן מחכות לסקול בָּס שיוריד את הילד או הילדה ועוד לא הזכרתי את זה שמערכת החינוך וגם מקומות העבודה באמריקה מתחילים את היום בתשע בבוקר. הילדים יוצאים שבעים אחרי ארוחת בוקר ולא טרוטי עיניים עם זעקות שבר באוזניים: מהר, מהר, שמונה!

חיי אמא: רק לחמם ולהגיש (צילום: מלי גרין)
חיי אמא: רק לחמם ולהגיש (צילום: מלי גרין)

הכל כאן גדול יותר

הנשים שפגשתי בהרצאה הן נשים שבחלקן עובדות ומקבלות תמורה בעד העבודה. נשים שעובדות ויכולות להרשות לעצמן להחזיק רכב צמוד, עוזרת צמודה ובעיקר, הן לא חיות עם הסטרס הקבוע הזה שמלווה אותנו כצל. בדרך כלל אני מרצה על אימהוּת וקריירה והג'ינגול ביניהם והמלחמה עם המצפון. הסתכלתי עליהן ולרגע קפאתי. איך אספר להן על הנשים בארץ, שהמשכורות שלהן לא מאפשרות הרבה מעבר להרמת הראש מעל מי החיים הגועשים? על ימי ראשון המטורפים? על ילדים שמתחילים ללמוד בשמונה בבוקר?

הבתים כאן מרווחים, גדולים, ענקיים, הכל גדול, מאפשרים לך לחיות, לנשום. ואולי אני מדמיינת? אולי כאורחת מן הצד אני רואה רק את הצד הירוק של הדשא? התשובה שלי לא איחרה לבוא. בביקורי פגשתי את אילנה ודני גולדשטיין. דני ניסה בעבר להצטרף למערכת הבחירות בארץ, פתח מפלגה בשם מפלגת כלכלה. בתקשורת זוכרים בעיקר זוג אחים צבעוני שקישט את מערכת הבחירות. התייחסו אליהם כאל קוריוז.

"באמת ובתמים קוויתי לשנות את הכלכלה בישראל", הוא מספר לי. הם ירדו מהארץ לפני שנים. הבירוקרטיה חיסלה לו את העסק וכאן באמריקה הוא הצליח ובגדול.

"מה שכואב לי זה שכשאני רואה את הבית הגדול והיפה שלי, שממוקם על הנהר, את המכוניות, את החיים שלנו, אני מוכן לוותר על הכל כדי לגור בארץ ישראל. המשפחה שלי לא מוכנה ואני מבין אותם. אשתי רוצה לעבוד וגם לגדל משפחה באופן שפוי, לקבל תמורה בעד העבודה שלה".

מגיע לכל אישה שיאפשרו לה להיות אמא

פגשתי בהרצאה גם את ג'ודי, אם חד הורית לארבעה ילדים, אישה מטופחת, מעצבת פנים וכן, בדיוק כמו בארץ או בכל מקום אחר בעולם, קשה לה לבד. ההתמודדות סוחטת אותה ויש מריבות עם הגרוש על הבית ועל גובה המזונות.

מישל הייתה גולת הכותרת של הערב, כשבחרה לעלות על הבמה ולספר כי הייתה בדרכה לקנות תיק של שאנל בעלות של 4000$, כשקיבלה טלפון עם בקשה לתרומה לילד חולה מאוד והחליטה לוותר על התיק ולתרום את הכסף. ואגב, הילד הבריא. כולן מחאו לה כפיים. גם אני.

כן, אני יודעת שתתקיפו אותי מיד ותספרו לי שבאמריקה לא הכל זהב ובטח יש נשים כאן שחיות בלי עזרה צמודה ובדירה קטנה, אבל עובדה שראיתי מול עיני מאות נשים שמציאות החיים שלהן מאפשרת להן, בלי אשמה, לתפקד כאמהות שפויות. אתם צודקים, אני צודקת ואולי המסר הוא שכן, צריך ללמוד וליישם, אם אפשרי.

מגיע לכל אישה עובדת באשר היא שיאפשרו לה גם להיות אמא לילדים. בלי מצפון, בלי אשמה ובלי אמריקה.