"אני כל כך כועסת לפעמים, שזה מפחיד אותי", מספרת אביטל, אמא למתן בן השמונה. "אני מרגישה שהוא מוציא אותי מדעתי. הוא אמנם בן שמונה, אבל מתנהג כמו בן חמש. הוא משתולל, מקלל, מרביץ לאחותו הקטנה ויכול להרביץ גם לנו, ההורים שלו. כל דבר צריך להגיד אלף פעם וגם אז הוא לא עושה. בהתחלה אני ממש סבלנית, מנסה להכיל אותו ומנסה להרגיע. אני אומרת לעצמי שלא נורא, הוא רק ילד ולא עושה בכוונה, עד שבסוף אני מוצאת את עצמי מתפוצצת עליו מרוב כעס ועצבים. אני כועסת על עצמי שאני מדברת אליו ומתנהגת אליו ככה ואני כועסת עליו, שהוא מביא אותי למצב הזה ואני כועסת על בעלי, שלא מתערב יותר ועוזר לי מול מתן. אני מרגישה שאני כל הזמן כועסת".

לכולנו יש פנטזיות לגבי איך יראו החיים במשפחה שלנו. אחת הנפוצות שבהן היא, שבבית שלנו לא יכעסו, לא יצעקו ולא יתרגזו זה על זה. החיים במשפחה שלנו יזרמו על מי מנוחות. כשנבקש משהו מהילדים הם יעשו מיד. לא נצטרך להרים קול, לא נאיים ולא נתעצבן. אולם, פנטזיות לחוד ומציאות לחוד.

האזעקה הטבעית שלנו

כעס הוא רגש עז, שעיקרו לעורר את האדם לפעולה תוקפנית ואסרטיבית. הכעס הוא תגובה פסיכולוגית ופיזיולוגית לכאב, לסבל נתפס, לפגיעה, לאיום או לסכנה. הוא כלי עבודה, המאותת כי קורה לנו משהו מול הילדים, הדורש את התייחסותנו. הכעס הוא כמו אזעקה דרוכה. "מצלצל" כדי להודיע שמישהו חוצה את הגבולות שלנו ופוגע בנו באיזשהו אופן. הצלצול הזה מכוון אותנו לעשות משהו בנדון ולנסות לתקן את המצב, לנטרל את ה"אזעקה".

אם כך, לכעוס בהורות זה דבר נורמלי. כעס הוא למעשה פונקציונלי ומשרת אותנו. הוא מאותת לנו, ההורים, להיכנס למצב של פתרון בעיות, כדי לנסות לתקן את הדברים.

להחזיר אלינו את השליטה. האמנם?

אז האם טוב לכעוס בהורות שלנו? השאלה העיקרית עליה עלינו לחשוב היא: האם אנו, במקום להשתמש בכעס כאיתות, משתמשים בו ככלי? האם במקום לחשוב על דרך טובה לפתור את בעייתנו, אנו משתמשים בכעס עצמו כדי לפתור אותה?

לעתים נראה שזה עובד. בעצם בזה שאנו כועסים ומשחררים קיטור על ילדינו, אנו מרגישים את התחושה הטובה, המבוקשת, של שליטה. שליטה במצב, שליטה בילדים, שליטה בהורות. אולם האם זה באמת כך?

כשאנו כועסים בחוזקה, אנו לא שולטים בכלום. בטח לא בעצמנו. תחושת השליטה במצב היא רק אשליה. חשבו רגע - מתי אנו מתפרצים על הילדים? כשאנו חשים אי בטחון, בלבול, תחושה של "אני לא בדיוק יודע איך להתנהל עכשיו". ברגע בו אנו מתפרצים על ילדינו, זה בדיוק מה שאנו משדרים להם: הורה מבולבל, אבוד בתוך בלבולו, שלאחר שיירגע מהתקפת הזעם שלו יטרח רבות לפצות את הילדים על התנהגותו. משהו מזה משדר לכם שליטה במצב?

בנוסף, כשאנו מדברים על חינוך ילדינו עלינו להבין שחינוך יעיל דורש תכנית פעולה מוכנה מראש. לא תגובה אימפולסיבית הנשלפת מהמותן ברגע של כעס. תכניות כאלה דורשות חשיבה צלולה ורגועה. כשאנחנו כועסים, אנחנו לא מסוגלים כלל לאותה חשיבה צלולה. כלומר, חינוך ילדים אפקטיבי דורש רגיעה ומחשבה. לא כעס.

ועוד משהו: איך נוכל ללמד את ילדינו להכיל תסכול, לדחות סיפוקים, לא להשתטח על הרצפה בצרחות אימים בכל פעם שהם לא מקבלים משהו, אם זו בדיוק הדוגמא שאנו מעניקים להם? אם ההורה, בכל פעם שהוא נתקל במצב מתסכל ו/או מאתגר בהורות, מוצף כעס ופועל מתוכו, הוא מעביר מסר ברור לילדיו על התנהלות מול אותם מצבים - "עשה כמוני". ילדים, עלינו תמיד לזכור, מחקים אותנו בכל דבר.

אז מה עושים עם הכעס הזה?

מצד שני, לעיתים אנחנו כועסים על ילדינו. הרי אמרנו שזה טבעי, נורמלי ומשרת מטרה. אז מה בכל זאת עושים? איך מתנהלים בהורות בנושא הזה, ששמו "כעס"?

החליפו את ה"לא" ב"כן"

נסו תמיד לדבר בשפת ה"מה כן לעשות", במקום בשפה של "מה לא לעשות". כמעט כל משפט אפשר להפוך ללשון חיובית במקום שלילית וברגע שאנו מדברים חיובית, הרגשות שלנו נשארים כאלו והאווירה אינה של כעס. במקום להגיד: "לא מדליקים טלוויזיה עד שתתארגן", אפשר להגיד: "נדליק טלוויזיה אחרי שתתארגן". זה דורש אימון, אבל זה עובד.

כעסו קצר

ילדים יודעים את זה. הם אלופים בלכעוס קצר. הם רבים ריב עצום עם החבר שלהם ואחרי חמש דקות חוזרים להיות החברים הכי טובים, כאילו כלום לא היה. אנו המבוגרים איבדנו את זה. אבדה לנו היכולת לכעוס קצר. אנו מרגישים צורך לתת את מלוא הכבוד לכעס, לנאום עליו ולמצות אותו עד תום. הגיע הזמן להיזכר ביכולת לכעוס קצר ולהתאמן עליה. כעסו, אבל לזמן קצר. לא לשעות ולא לימים.

זכרו שהם ילדים

זכרו שילדים לא יעמדו בציפיות שלנו, המבוגרים, ויאכזבו אותנו, כי הם ילדים וכי הם מתנהגים כילדים. לכעוס עליהם על כך זה לכעוס על עצם היותם ילדים וזה הרי לא הגיוני, נכון? אנו זוכרים שהם ילדים כשאנו עומדים לחצות איתם כביש ואוחזים חזק בידם. אנו זוכרים שהם ילדים כשאנו בחוף הים או בקניון ההומה ולא מורידים מהם את העיניים. למה, אם כך, אנו שוכחים את העובדה הזו במצבים אחרים? חשוב בכל פעם לבדוק האם מה שאנו מצפים מהם תואם את גילם, אופיים, השלב ההתפתחותי שלהם, הקשיים האובייקטיבים שלהם, היכולות שלהם?

מותר לילדים לכעוס

קבלו תמיד את רגשות הכעס של ילדיכם, אבל הראו להם כיצד לבטא את רגשותיהם בצורה הולמת. כשילדכם משתולל לאחר שאמרתם לו שאינו רשאי לקבל עוד ממתק, הכירו ברגשותיו וקבלו אותם. אמרו: "אני יודעת כמה מאוכזב אתה מרגיש. אני מבינה שזה מאכזב". זהו צעד חיוני, כי הוא נותן מקום לרגשות השליליים ומאפשר את ביטויים. לאחר שנתתם לרגשות אלו מקום, אמרו "מותר לך לחוש מאוכזב, אבל אתה לא יכול לצרוח עלי עכשיו. אני עוזבת את החדר. כשתרצה לדבר על זה בצורה רגועה, תמצא אותי בסלון". אתם מאשרים את הרגש, אולם מונעים את ההתנהגות ונותנים אפשרות להתנהגות אחרת.

סלחו לעצמכם

זכרו: בכל רגע נתון אתם עושים את הטוב ביותר שאתם יכולים עבור ילדיכם. אנשים רבים נוטים לשקוע ברגשי אשמה וביקורת עצמית לאחר שהגיבו בכעס כלפי ילדיהם. אשמה וביקורת עצמית הם רגשות מחלישים. היו אמפטים כלפי המקום הכועס שלכם ולמדו איך לבטא ולנהל אותו מבלי שיגרום לנזקים.

  • קרן יטיב, יועצת משפחתית בכירה מטעם המרכז להורות ומשפחה בסמינר הקיבוצים ומשרד החינוך והבעלים של מרכז הפיל הצבעוני - המרכז לטיפול במשפחה.