המלכודות נמצאות בכל מקום. במדפים הכי נמוכים בסופר-מרקט - ממש מול עיני הילדים שלנו, עם הדמויות המצוירות האהובות אליהם ביותר; בין סרט לסרט ביו-טיוב; בין כיסאות מתחם המזון המהיר בקניון; בשלטי חוצות; באיזור הצמוד לקופות בסופר; בטאבלט; בטלפון הנייד ואפילו ממש בתוך בית הספר - שם מחלקים להם (בחינם! בחינם!) חוברת סופרגול + שתי חבילות קלפים ראשונות לאוסף שלהם.

אז איך מתמודדים עם זה? לכל אחד יש שיטות משלו. אצלנו למשל יש חוק שמותר לבחור רק מוצר אחד בסופר. ברגע שהוא רואה משהו אחר שבא לו, הוא צריך לבחור בין מה שיש לו ביד לבין המוצר החדש. זה עובד. וגם לפעמים לא, כשהוא עושה פרצופים מאוד חמודים, אבל בדרך כלל זה עובד. אבל זה רק בבית שלי. איך שאר אבות הפרלמנט תופסים את זה? ממש ככה:

משועבדים / אילן שיינפלד

הדברים שהכי מעצבנים אותי נמצאים בשני מקומות. בתוך כל אחד ואחת מסרטוני ותכניות הילדים שאני צופה בהן עם ילדיי ביו-טיוב ובמדפים התחתונים מתחת לקופה הרושמת, במינימרקט השכונתי. בשני המקומות האלה חבויים פיתויים ומכמונות, שכל מטרתם היא להפוך פעוטות בגיל צעיר ככל האפשר לצרכנים בכוח ואת הוריהם - למשועבדים לסקרנותם, גחמותיהם וערלות הלב של הסוחרים בהם.

כוחו של אפקט הניג'וס / טל חן

גילוי נאות: אני פרסומאי ובמשך רוב השנים האחרונות התמחיתי בשיווק לצעירים. אני יודע שהאינטרס של חברות מסחריות הוא למכור ולייצר רווחים. אני יודע גם את הכח של אפקט הניג'וס כדרך לגרום להורים לקנות יותר, במוצרים שמיועדים לילדים ובכלל, כך שהפיתוי לפנות ישירות לילדים במוצרים שמיועדים להם - ולא רק להם - הוא עצום. אבל העולם משתנה והחברות היום חשופות מתמיד. וגם במקומות שהרגולציה לא תמיד נכנסת, אפילו אם היא צריכה, יש היום יותר כוח לצרכנים והם יודעים להפעיל לחץ על חברות מסחריות שירגיזו אותן. לאט לאט המפרסמים מגלים שגם לצרכנים שלהם יש כח לנג'ס - ופרסום או שיווק שיפעילו לחץ על ההורים דרך הילדים, פשוט עלולים לעבוד כבומרנג.

הורים, קחו אחריות / גבריאל ויינמן

בתור מישהו שעומד בצד של היוזמה והיצרניות ולא בצד של הרווחה והסוציאליזם, אני לא רואה שום בעיה בשיווק שממוקד בפעוטות וילדים, בין אם באופן ישיר ובין אם דרך פניה להורים. אין שום בעיה עם ממתקים וצעצועים יקרים בקו הקופות של הסופר ואין שום בעיה עם הניסיון של יצרן למקם חטיפים שהוא מייצר בשורה התחתונה של המדפים. נכון, זה מקשה עלינו ההורים, אבל כל הבעסה: הורות היא לא גן של ורדים. חלק מהתפקידים שלנו זה ללמד את הילדים שלנו דחיית סיפוקים, גם בגיל שנה. מצד שני, חלק מהאחריות שלנו, כמבוגרים אחראים (טוב, מי שהוא מבוגר אחראי) לנהל את החיים שלו ושל משפחתו, הן בהיבט הכלכלי והן בהיבט הגרגרני. אחרת, אנחנו מצטרפים לישראל השנייה, אלה שמורידים פליק לילד מדי פעם, נותנים לתינוקת לשתות קולה כי היא בכתה ממש הרבה בסופר ואלה שקונים מעדנים עתירי-סוכר כי זה מה ששידרו לנו בזמן הפרסומות בערוץ 2. האנשים האלה, המסכנים ומשילי האחריות, בסופו של דבר עומדים חסרי אונים מול הבהמה חסרת הגבולות שגידלו ואומרים "נו, ככה יצא". אז זהו, שלא - ככה עשיתם אותה.

כמו עכבר במבוך / עמירם בניון

לפעמים, רק לפעמים וכמובן לא עם הילד שלך, ביקור בסופר לצורך קניות עם הילד יכול להיות חוויה מאלפת. אנשי המקצוע כבר דאגו לזה. יהיו שם מוצרים עם עטיפות צבעוניות; פרצופים של גיבורי הטלוויזיה של הילד יחייכו אליו מעל גבי מוצרים שונים; הכל יהיה בדיוק בטווח הראייה של הילד ובסוף עוד תחכה לך ההמתנה בקופה, עם הילד לצד אותם מוצרים שעוצבו כדי למשוך את העין. גם אותך ינסו למשוך עם ערכים תזונתיים וסיסמאות של בריאות על גבי עטיפה של ממתק. מה שהתחיל טוב או עבד בביקורים קודמים, כבר לא תופס. הם גדלים ומשתכללים כל יום, יש בקשה ובקשות חוזרות, בכי, יללות ודמעות. המהדרין גם ישתטחו לרוחב המעבר בזעקות שבר. וגם כשזה נרגע, חוויית הקנייה כבר לא תהיה אותו דבר. אתה מרגיש כמו עכבר במבוך שרק מנסה להגיע לפרס שבסוף המבוך עם מינימום התחשמלויות.
לפוסט המלא: הסופר של סקינר .

סיגריות ליד בית הספר / יובל אדם

זה לא התחיל אתמול, אבל סופרמרקטים ברחבי העולם התאחדו להפוך את התור בקופה לסיוט. או שאני אבא רע או שאני מאבד סבלנות ומתעצבן או שאני משחית את שיני הילדים שלי. זה לא שאני לא נותן מדי פעם לקטנים ממתקים, אבל משהו ממש מכעיס אותי בחוצפה לתקוע את זה ישר מול פרצופיהם הקטנים, כשאנחנו חייבים לעמוד בתור לקופה. ברור שירצו את זה. שנים של מחקר סוציולוגי והתנהגותי הביאו את השיטה לשלמות, במטרה לגרום לי לרכוש את הזבל הזה. וזה מעצבן.
מילא אתם משחקים משחקים עם המוח שלי בכל פרסומת בטלוויזיה, אבל תניחו לילדים שלי. כל החיים עוד לפניהם לסבול את המניפולציות שלכם. כמו שאסור בארה"ב לפרסם סיגריות ליד בתי ספר, אולי צריך גם... רגע... יש שוב את הפרסומת של בר רפאלי בטלויזיה. ביי. אני ממש חייב לקנות עכשיו את משקפי השמש האלה מברלין.

למה אנחנו מצפים? / גיא רוה

הגיע הזמן להסתכל בראי ולהבין שהתפקיד שלנו כהורים הוא לחנך ולגדל את ילדינו ותפקיד הסופר או המפרסם הוא למכור להם את המוצר. כל עוד זה נעשה בדרכים סבירות, עלינו להתמודד עם הנושא, בדיוק כפי שאנו לומדים להתמודד כמבוגרים עם מדפי הסופר המלאים כל טוב ולא קונים כל דבר או עם פרסומות נהדרות למוצרי צריכה שכל אחד ממש "חייב" לקנות. ונכון, עם ילדים קטנים נושא דחיית הסיפוקים המיידיים קשה יותר, אך למה אנו מצפים, שלא יהיו פרסומות לילדים? שלא יהיו ממתקים בסופר?

הילדים שלכם נודניקים / אור לבו

אל תקנו להם כלום. הילדים שלכם נודניקים. עזבו אתכם ממה שאתם מספרים לכולם על זה שהם מושלמים ומחונכים ויפים ומוצלחים. הם לא, אבל זו לא אשמתם. זה אנחנו אשמים. אנחנו אלו שקונים להם בגדי מותגים, תיקי ספיידרמן ואייפדים. לכל אלו יש חלופות זולות ומספקות לחלוטין, ובכל זאת אנו מוצאים את עצמנו רוכשים להם דברים מיותרים, כי מגיע להם. אז לא. לא מגיע להם. ההורים לא שולטים ברצונות שלהם עצמם ואנשי הפרסום מנצלים את העובדה שאנחנו לא מבינים איפה חשוב להשקיע כסף ואיפה זה רק פינוק.
לפוסט המלא: על בלונים ושוחד .

מזעור נזקים / יואב כהן מלמד

כיום הילדים שלנו נחשפים למאות פרסומות ביום מבלי להתאמץ: בעשרות ערוצי טלוויזיה, ברשת, בעיתונים, במגזינים, בשלטי חוצות, על טלוויזיות ענקיות בצמתים, בקופות בסופר, בטאבלט, בפלאפון... איפה לא? הצרה הגיעה (כמעט) לכותלי בית הספר: מחלקים להם שם אלבומי "סופרגול" + 2 חבילות "חינם!" (נראה אתכם עכשיו לא קונים לילד עוד קלפים). כמעט ולא ניתן להתחמק מכך.
הדרכים למזעור נזקים: 1. הימנעות: אצלנו בבית אין כבלים/לווין, אלא רק לפטופ מחובר לטלוויזיה - כבר ירד בחצי. 2. תיאום ציפיות: בסופר - אני מלמד את הילדים שלי מגיל אפס שמותר להם רק מוצר אחד. 3. משחק: סידור הממתקים במדפים ליד הקופות בסופר (זה עובד עד היום עם שני הבנים שלי).
זה מרגיז, זה בכל מקום, אבל זה העולם כיום. איני כועס על המפרסמים. זו העבודה שלהם. העבודה שלנו כהורים הנה להוות דוגמא אישית, להסביר להם את המניפולציות שמנסות לגרום לנו להוציא כסף ולעמוד בהן.

משוואות / אדם דיין

ילד משתכנע – הורה משתכנע. ילד מקבל – הורה מקבל. משוואה מוכחת. עם זאת, משוואה נוספת קיימת והיא שילד שמקבל דברים שההורים לא רוצים לתת לו הוא ילד שלא מקבל את הדברים שהוא צריך. מכעיס אותי שיש אנשים שמעדיפים את המשוואה הראשונה על השנייה.

לגזור את הכרטיס / ברק שיטרית

חברות מסחריות, מפרסמים, משווקים ושאר מוכרים, כבר מזמן עלו על טריק השיווק לילדים: לשים להם מוצרים מול העיניים, לתת להם טעימה ממוצר חדש או אוסף קלפים, לשווק מרצ'נדייז של אירוע גדול הפונה לילדים, להשתמש באירוע גדול לשיווק מוצר או פשוט לגרום לילד לרצות משהו. אלו שיטות נהדרות שמוכרות מלא. כאיש שיווק, אני מבין את זה ותומך בזה. כהורה – זה לא נעים לי בכלל. מכיוון שלא אצליח למנוע מגופים מסחריים גדולים לשווק לילדים שלי, אוכל למנוע ממני ומהילדים שלי לאכול את הפתיון. אז אני לא לוקח את הילדים לסופר (כי זה מתכון לאסון), קובע מראש תקציב הוצאות במידה והולכים לאנשהו (גם אם התקציב הוא אפס), שם לב מתי פונים אל הילד שלי בפרסום ומבין שכאן כדאי לי להיזהר. ואם לא קבעתי תקציב, לקחתי את הילד לקניות ולא נדלקה לי נורה שמפרסמים לילד שלי – אני תמיד יכול לגזור את כרטיס האשראי או להחביא אותו. התשלום על אובדן כרטיס בטוח יותר זול ממה שהילד רוצה שאקנה לו.

לפוסט המלא: צאו לי מהארנק.

לא לכולם / עומר להט

אנחנו מגיעים סוף סוף לקופה, נתקעים שעות מאחורי בן אדם שמשלם שליש מהחשבון במזומן, שליש בחמישה תלושים שונים ושליש בצ'קים דחויים ללא קרוס.
ובינתיים, בזמן ההמתנה האינסופית הזו, הילד שלי לוטש עיניים לעבר כל השפע שיש בצמוד לקופה, מזיל ריר ומתחיל לנג'ס: "אבא, תקנה לי! אבא, תקנה לי!" ואני מנסה להחזיק את עצמי. אני לא רוצה לקנות לו, כי זה רעל. זה להכניס לגוף דברים לא טובים, אבל מצד שני, הוא לא סותם את הפה. בסוף אני לא מתאפק יותר וצועק: "חלאס! אני לא קונה לך סיגריות. תשכח מזה!"
אבל עכשיו ברצינות. אצלנו בבית לא רואים טלוויזיה מסחרית ובתור לקופה בסופר הילדים שלי מתעניינים יותר במסוע של המוצרים ולנהל שיחה קולחת עם הקופאית מאשר בשטויות על המדפים ליד, כך שאני מודה שבכל חמש שנותיי כאבא, מעולם לא ניהלתי משא ומתן עם הילדים שלי לגבי הדרעק שמנסים לדחוף להם ליד הקופה. מאוד קל לכעוס על המשווק, אבל אני חושב שהמבחן האמיתי הוא שלנו, ההורים, בעמידה על עקרונותינו. וזה לא שאין לנו ברירה. תמיד אפשר לערוך קניות בלי ילדים או באינטרנט.
לפוסט המלא: בקופה בסופר.