ישבתי על הספה של הפסיכולוגית ושאלתי את עצמי, האם זו אני? בגילי המופלג מצאתי את עצמי לראשונה יושבת על הספה המפורסמת ולא בגלל משבר גיל הארבעים. המושג טיפול פסיכולוגי או פסיכותרפיסט תמיד הצטיירו אצלי כדבר שלא שייך אלי. אני, תודה לאלוקים ותודה ששאלתם, מסתדרת עם עצמי נהדר; תקשורתית עם עצמי; מפרקת תחושות שליליות וכעסים במודעות עצמית ולא מרגישה צורך לשתף אנשי מקצוע.
מתברר שהמשבר כן היה שם
כשסיפרה לי קולגה, עיתונאית רווקה, שהיא הולכת באופן קבוע לפסיכולוגית, נדתי בראשי. נו, יש לה זמן וכסף לבזבז. לי אין זמן או כסף לפסיכולוגיות וגם אין לי בכלל זמן להיות בדיכאון. נאחזתי כמו רבים וטובים בסטיגמה שפסיכולוג הוא בעל מקצוע שחופר לך בעבר לפרנסתו ואם זה להנאתו של המטופל, שיערב לשניהם. אותי לא יכניסו לשם.
במשך שנותיי כעיתונאית מצאתי את עצמי מבקשת מפסיכולוגית או פסיכולוג התייחסות לנושא שכתבתי עליו, בדרך כלל דרך הטלפון או המייל ובזה הסתכם הקשר שלי עם עולם טיפולי הנפש. אז מה קרה? מתברר שהמשבר כן היה שם, עמוק בפנים, רק הייתי צריכה איזו הזדמנות שתוציא אותו החוצה. וההזדמנות באה לגמרי במקרה.
הגעתי לגיל בו הילדים גדלו. אפילו 11 ילדים, כשהם לא זקוקים לך 24/7, הם כבר לא עבודה פיזית רצופה ומשא כבד כמו שלושה קטנים לא עצמאיים. הבית מלא במתבגרים שאוהבים עצמאות ואפילו הקטן שלי כבר נגמל מטיטולים מזמן. לא יאומן שהרגע הזה הגיע, אבל מצאתי לי זמן לחזור בין העבודה לבית, לאהבה ישנה - קריאת ספרים. כך נפל לידי ספרה של הפסיכולוגית עליזה גולדשטיין, "מה בסך הכל ביקשתי".
מה שאני ביקשתי זה שעה של הנאה אינטלקטואלית, אבל כשסיימתי לקרוא את הספר, החלטתי, אני הולכת לפסיכולוגית. קבעתי איתה פגישת ראיון על הספר ומהר מאוד התבלבלתי, נכנסתי לחדר שראיתי בדרך כלל רק בסרטים ולרגע הרגשתי כאילו אני שחקנית. שתי כורסאות רכות ומזמינות, אני מתפרקדת ועליזה יושבת מולי. אישה יפה ורגועה, העיניים שלה מדברות וצוחקות ומקשיבות בו זמנית.כל כך הרבה סבל
התחלתי בראיון לגבי הספר, אבל מהר מאוד מצאתי את עצמי שופכת את לבי. הזדהתי עם כל כך הרבה דמויות בספר שלה, עם הסיפורים שלהן; אנשים שמתמודדים עם בעיות קלות או כבדות יותר, קשיי הורות, אהבה, דיכאונות. ראיתי את עצמי בכל כך הרבה מקומות ותוך כמה דקות כבר מצאתי את עצמי משתפכת, מנקזת החוצה את המוגלה, מיבבת, מספרת לה על ניסיון היחלצות מבוץ אליו נקלעתי ומנתחת יחד איתה את העובדות.
היא הקשיבה, הרגיעה, הסבירה וסייעה לי. היא טיפלה בי וגם סיפרה לי על כל כך הרבה סבל שיש אצל אנשים שלא מעזים לפנות לטיפול פסיכולוגי מסיבות שונות; שלא מסוגלים לשתף או לא יכולים לבטא.
כשקמתי מהכורסא התנצלתי בפניה. הרי באתי לראיין אותה ומצאתי את עצמי בטיפול פסיכולוגי שלא מן המניין. אבל זה היה כל כך טוב וממש מתחשק לי לחזור. בדרך הביתה, כשקבעתי לילד תור אצל רופא הילדים, שאלתי את עצמי, למה אין לנו בסל הבריאות פסיכולוגים נגישים בשירות הציבורי, לא רק למי שאובחן כתשוש נפש או נמצא בקריטריונים מחמירים. כמו שכשכואב לנו הגרון, הבטן מציקה, היד משדרת אותות, אנחנו הולכים לרופא, אז למה שלא יהיה לנו נגיש באותה מידה רופא לנפש? למה שירותים פסיכולוגיים הם לא מוצר יומיומי בסל הציבורי? למה אם אישה מתמודדת עם חמות שיורדת לחייה או עם ילד שהיא לא יודעת איך לבלום את כעסיו, היא אינה יכולה לשבת על הכורסא, לשלם דמי השתתפות נמוכים ולקבל טיפול רפואי אמיתי? מה בסך הכל ביקשתי?
כן, מה אנחנו בסך הכל מבקשים? שמישהו יקשיב לנו, שיתנו לנו לפעמים טיפות רוגע לנפש ויחזירו את החיוך לפנים.
