עם ריח עלוות הירק הסוכתי, אני חשה כי הטור החגיגי הזה בעצם סוגר לי מעגל מרגש. הסיפור אירע לפני כעשור. אני שייכת לזן הנשים המבשלות בחג (זה מותר! מותר! רק צריך להשאיר אש בערב החג). זה נוח לי. אין לחץ מראש, המשפחה נהנית מאוכל חם וכולם מרוצים.
"איך את מסוגלת לבשל בחג? תכיני מראש, תקפיאי", שלל העצות גרמו לי לשנות את צורת החשיבה שלי. זהו. הקץ לייסורי הבישולים בחג. הפשלתי שרוולים והחלטתי כי הפעם גם אני מככבת ברשימת עקרות הבית למופת.
"אין לי כוח לכלום"
התחלתי את ההכנות לחג הסוכות מצום גדליה. קצצתי, אידתי, טיגנתי, אפיתי, בישלתי. והכל כמובן לפי תפריט מאורגן עד לפרטים הקטנים ביותר. אני זוכרת כיצד הבטתי בסיפוק על המקפיא העמוס לעייפה, אך המסודר לפי מגשים ומדבקות.
הגיע ערב החג. חברה טובה מאוד, המתגוררת בשכנות, התקשרה אלי בוכה בדמעות שליש. זה מספר חודשים שבעלה החולה נע ונד בין הבית לבין אשפוזים. "רק עכשיו חזרנו מבית החולים, לאחר אשפוז של שבועיים. אני לא יודעת איך אני מגיעה לחג. הילדים בטירוף, הבית המפורק והבישולים... רק המחשבה גורמת לי לבכי. אין לי כוח לכלום".
בהחלטה של רגע ידעתי מה אני עושה. "יש לי את כל החג מוכן בשבילך", הודעתי לה חגיגית. היא כמעט התעלפה מרוב אושר. מיד הוצאתי את כל המאכלים והמאפים מהמקפיא והבאתי לה אותם הביתה.
"הצלת אותי! מתי הספקת להכין גם לך וגם לי? אין לי מילים".
"עשית את הדבר הנכון"
חזרתי הביתה אל המקפיא הריק, אבל עם לב מלא סיפוק. ידעתי שעשיתי את הדבר הנכון. לא נורא, אעמיד סירים בחג כהרגלי בקודש.
"עשית את הדבר הנכון", חיזק אותי בעלי כשנכנס הביתה. ואז, לעינינו הנדהמות, התרחש הנס.
הטלפון צלצל. מאחורי הקו נשמע קולו של השף יהודה פוטש, שבמקרה הוא גם דוד שלי, הידוע כשף החסידי הראשון. צעיר ממני בחודשיים...
"תשמעו, נשאר לי קצת אוכל במסעדה. זה ערב חג וחבל לי לזרוק אותו. אולי את רוצה קצת אוכל מבושל לחג?"
ה"קצת אוכל" שלו התגלה כעבור שעתיים כמשלוח עצום וענק של מאכלי גורמה: מרק פטריות מוקרם, מרק שורשים, פטריות ממולאות בכבד, בשר צלי, בשר עגל ברוטב שמפיון, טרטר סלומון, פאטה כבד עם פירות יבשים ועוד מאכלים שמעולם לא עברו את סף ביתנו וקראנו עליהם רק במגזיני האוכל. דמעות עמדו לי בזווית העין. הרגשתי כי קיבלתי באופן מיידי שכר מן השמיים.
לעולם לא אשכח את חג הסוכות הזה ואת המאכלים שעלו על שולחן הסוכה שלנו. אז הנה, עשור אחרי אותו חג בלתי נשכח, אני אומרת תודה לדוד שלי, על שולחן חג בלתי נשכח.
