"אתה בטוח שכדאי שהוא יראה את זה?", "את חושבת שזה בסדר שהיא אוכלת ככה?", "מה אתה עושה? אתה לא רואה שקר לה?!"
אז כן, אני בטוח שכדאי שהוא יראה את זה. חורחה רק נראה מסטול. וזה בסדר שהיא אוכלת ככה. היא בת שנה. ככה הם אוכלים. ולא קר לה, תודה, היא אמנם רק עם מעיל, שמיכה, סוודר, גופיה וכובע, אבל אני בטוח שהיא מסתדרת. אלו רק חלק קטן ממגוון התשובות שהייתם מסננים מתחת לשפם כשעוברי האורח המציקים והחטטנים עוברים על פניכם, אבל מה עושים כשהנודניקים הביקורתיים והנדחפים אינם עוברי אורח, אלא ההורים שלכם או גרוע מכך, ההורים של בני הזוג שלכם? מה אז?
חברי הפרלמנט מקדישים פוסט שלם לסבא וסבתא. מי ייתן ותקראו זאת בחצי הומור ותצליחו למצוא מקום בלבכם להשאיר אותנו בירושה למרות הכל.
לרוץ עירומים בממטרות / אור לבו
אנחנו אוהבים את הילדים שלנו. אנחנו אוהבים את ההורים שלנו. חוץ מכאשר הם באותו החדר. כשהייתם ילדים, הם לא הרשו לכם לצאת יחפים לחצר. את הילדים שלכם הם שולחים לרוץ עירומים על הדשא בין הממטרות. אתה מוצא עצמך תוהה איך זה שעם כל הניסיון שלהם, הם עושים כאלו טעויות בסיסיות בחינוך ילדים? ואז אתה נזכר בשנות ילדותך ומבין שבעצם היית שפן ניסיונות. הם מקבלים עכשיו בחזרה את השנים שהשקיעו בכם. עם ריבית, כי הילדים שלכם הרבה יותר חמודים מכם. הסבים מאושרים כמובן ורק אתם מביטים על הריסות ביתכם כשאתם יודעים מי יצטרך לסדר את הכל, שהרי הסבים ישחררו אתכם מנוכחותם רק לאחר נוהל הלילה שיתעקשו לבצע במקומכם. והנוהל שלהם, בניגוד לשלכם, לא כולל את סידור החדר.התגמשות / גבריאל ויינמן
כשאורי היה בן מינוס חודשיים, החלטנו יעל ואני לשבת לשיחת "יחסינו לאן" עם ההורים משני הצדדים, בה התכוונו לשתף איתם מהן הציפיות שלנו מהם, כסבתות וסבים. ישבנו עם כל צד בנפרד, מתוך ההיכרות שלנו עם הנקודות הרגישות שלהם, הידיעה שלצד אחד זה נכד ראשון ולשני לא, ההבדלים בתרבויות השונות ועוד. הנושאים שהיו על הפרק היו מקומה של הדת והאמונה; קווים אדומים בנתינת מתנות; השאיפה שלנו להמעיט בממתקים ומשקאות ממותקים והאמירה הכללית שאומרת שבנושאים של ערכים וחינוך התפקיד מונח לפתחנו, ההורים.
אני שמח לומר שזה מחזיק מים. עכשיו, כתשעה חודשים לאחר שנולד. נכון, יש מקרים של גלגולי עיניים מצד אחד מבני הדור השלישי ונכון, יש מצבים שבהם אי אפשר לחוות את חווית סבא וסבתא בלי ליישר קו עם חוקי הבית או האווירה המקומית, למרות שזה לא עונה בקנה אחד עם מה שרצינו. כאן בדיוק נכנסים שלושה שיקולים חשובים למשחק: הראשון, שמיועד לי, אומר שאי אפשר לשלוט בהכל, כל הזמן (לא שזה מפריע לי לנסות). השני, שאורי ייחשף עם הזמן לאנשים ומנהגים אחרים וטוב שזה מתחיל באווירה אוהדת והשלישי הוא שחלק מהתפקיד הלא מוגדר של הורות הוא התגמשות, הסתגלות ושינוי תוך כדי הליכה. ממש. סיפורי סבתא.
אני קובע / ברק שטרית
מרוקאי, שני רומנים, אוקראינית ושני צברים נכנסים למשפחה אחת. זו לא התחלה של בדיחה. זה המצב אצלנו במשפחה. אני ושני מגדלים את עידן ביד רמה - לפי הדרך שלנו. ועדיין קשה שלא להרגיש פה ושם את המשיכות של ההורים לכיוון שנובע מהחינוך שהם קיבלו בבית או גידלו לפיו את ילדיהם (כלומר, אותנו). כן, לחבר בין קומוניזם מזרח אירופאי (עם נטייה לקפיטליזם בתגובה), יד אוקראינית קשה (ורכה בו בזמן), חינוך מחצרות מלכים (בכל זאת, מרוקאים), לזמנים מודרניים ולדרך שאנחנו בוחרים, זה חתיכת אתגר. עד עכשיו (טפו טפו טפו) לא היו תקריות חריפות (אלא אם כן "למה לא שמת לילד עוד שכבה? כבר קריר!" נחשב). נקווה שזה ימשיך ככה, כי לשלוף את קלף "אני ההורה שלו ולכן אני קובע", זה מוצא אחרון - גם בחינוך הילדים שלנו וגם בחינוך ההורים שלנו.אוהב ביקורת / טל חן
אני אוהב כשאחרים מתערבים לי בגידול הילד. זאת השורה התחתונה. בכל נושא אחר זה חירפן אותי - ארגון החתונה, החלטות הלימודים והקריירה, קניית הדירה, הייתי מתעצבן על כל מילה שהיו אומרים לי, אבל אז הילד נולד. ואני - נכנסתי לכל העניין הזה בלי מושג מה עושים. איפה ספר ההוראות? מי ידריך אותי בתוך הלבירנת הזה של גידול הילדים? בסך הכל, גם ההורים של אישתי וגם שלי עשו עבודה די בסדר עם גידול הילדים שלהם.ואז יש את הקו האדום - זה שמבדיל בין דיבור למעשה. כי לא אכפת לי שנותנים לי עצות ואפילו ביקורת. אבל את ההחלטות עצמן, את אלה הגדולות וגם את הקטנות, של היומיום, אנחנו צריכים לקבל. אפילו אם לפעמים ממש היה בא לנו שמישהו יקבל אותן בשבילנו, זו אחריות שאנחנו צריכים לקחת.
ואיכשהו התפיסה הזו מחלחלת. והנה - בדרך כלל - גם אם זה רק בייביסיטר לאחר הצהריים - אנחנו מגלים שההורים שלנו באמת מתקשרים ושואלים אותנו מה צריך לעשות ואתה לא יכול שלא להרגיש שהגלגל קצת התהפך - פתאום אנחנו המבוגרים האחראים, אנחנו אלה שיודעים הכי טוב - והם צריכים את העצות שלנו ונותנים לנו לקבוע. איזה פחד זה.
מאמי, אמא שלי אמרה / עומר להט
מי לא מכיר את הסיטואציה הבאה?אני: "מאמי, הילד דומע נורא בעין שמאל. נראה לך שכדאי לבדוק את זה?"
היא: "לא. הכל בסדר".
כעבור כמה ימים:
אני: "מאמי, הוא לא מפסיק לדמוע מהעין. לדעתי זה לא תקין. אני אקבע לו תור לרופאה".
היא: "שום רופאה. הכל בסדר. תפסיק".
ככה כמה ימים אותו דיון ואז ביום שבת, אחרי שביקרנו אצל ההורים שלה בארוחת שישי, היא: "אמא שלי שמה לב שהילד דומע מאוד מהעין, דיברנו ונראה לי שאקבע לו תור לרופא עיניים".
כעבור כמה חודשים, ניתוח לניקוי דרכי הדמעות.
לילד, לאמא ולסבתא - שלום. לאבא - להתראות.
אצלנו זה היה אחרת / יואב כהן מלמד
התערבות? לא בבית ספרנו. אף אחד לא מעז להתערב. אני מניח שההורים שלנו הבינו בשלב די מוקדם את העובדה שמה שהם לא הצליחו לעשות לפני הילדים, היום אין סיכוי שיצליחו. אז הם לא מתערבים. ממש כך.הם רק אוהבים להגיד שאצלם הילדים לא עשו עניין משנת לילה. כבר מרגע החזרה מבית החולים, הילדים (כולם) ישנו לילה שלם בלי בעיה. מכניסים למיטה והופ, הילד נרדם עד למחרת ב-8:00 בבוקר. גם לא היו בעיות בהנקה ולא בעיות בהליכה או בדיבור. ובכלל, אצלם הילדים נגמלו מחיתולים בגיל שנה! והתחילו לקרוא לבד בגיל שנתיים!
לא. קר. לה! / אליסף יעקב
אני חי יום-יום עם מתקפות חוזרות ונשנות על הצורה בה אני מגדל ומחנך את נויה. לדוגמא, הייתי במטבח והצוציקית שיחקה לה בסבבה שלה בסלון, כשפתאום נשמע קולה של חמותי "אולי תשים לה חולצה ארוכה? קר לה". קר לה? קר לה? הילדה מזיעה יותר מאישה בחודש תשיעי בבית בלי מזגן באמצע אוגוסט ואת אומרת שקר לה?מה כבר ביקשתי? שפעם אחת ההורים של מורן יבואו אלי ויגידו לי "אליסף, כל הכבוד לך על זה שכשאתה זורק את נויה, אתה גם תופס אותה. זה לא מובן מאליו", או אולי "ראיתי המון הורים שמרימים את הילדה שלהם ביד אחת, אבל אתה עושה את זה בצורה הטובה ביותר". כמה מחמאות עוד לא הרגו אף אחד.
ההבדל בין עצה להתערבות / עמירם בניון
כשעלמה נולדה, קטנה ועדינה, החלטתי פשוט לקפוץ ראש למים הקרים וכל פעולה שהייתה קשורה לילדה (חוץ מהנקה) עשיתי. חיתול ראשון, מקלחת עוד בבית החולים, שיטת הרגעה שעבדה וכו'. הקפיצה המהירה הזו תרמה לביסוס עמדת ההורה מול ההורים שלי ושל אשתי ובטווח הארוך יותר הבהירה קו אדום אצלי שהוא ההבדל בין מתן עצה להתערבות. במסגרת הסטטוס-קוו הזה, אנחנו שומעים עצות, חלקן מקבלים, אנחנו נעזרים בשמחה ויש גם את ההבנה שלי ושל אשתי שאצל סבא וסבתא, משני הצדדים, יש התנהלות טיפה אחרת, אבל השורה התחתונה היא תמיד שלנו.הם מנסים להועיל / גיא רוה
כהורים, אנחנו תמיד נעשה מה שטוב לילדינו. לא בהכרח נצליח, אך את המאמצים תמיד נעשה. האם הורינו, כאשר הם מציעים עצה לגבי חינוך ילדינו רוצים את רעתם? את רעתנו? כמובן שלא. הם רוצים להשמיע את דעתם, לשתף מניסיונם ולעזור בדרכם שלהם והכוונות שלהם תמיד טובות, גם אם לפעמים קשה לנו לראות זאת.ואכן, לפעמים זה עולה על העצבים. בעיקר בתחילת הדרך, כשנולד הילד הראשון ולכל העולם יש המון עצות לתת להורים הטריים, אך ההורים עייפים, רוצים לגדל את ילדם בדרך שלהם והבטיחו לעצמם שהם יהיו הורים אחרים מההורים שלהם. אין מה לעשות. כולנו בני אדם. כולנו מנסים לעשות רק טוב אחד לשני. לרוב העולמות מתחברים בצורה טובה. לפעמים פחות, אך בבוקר השמש עדיין זורחת ותמיד במזרח.
