ערב יום הכיפורים. זמן סליחה וכפרה. אני יושבת מול המחשב, רגע כזה של לבד. רק אנחנו, ההורים שנמצאים במירוץ המטורף של החיים, ילדים, פרנסה, הישרדות, מעריכים את רגעי הלבד מול המסך. אז הנה אני כאן לבד, מנסה לסדר לי את המערבולת הפנימית.
לא מסתירה את הכעס
פתאום מתחשק לי לבקש סליחה מנועם הקטן. החבאתי את הרצון הזה במשך חודשים, אולי כי לא יכולתי להתעמת עם האמת. והאמת היא שאני רוצה לבקש ממנו סליחה. רק אתמול בלילה הוא התיישב לידי במיטה והסתכלתי בעיניים של הקטן שלי ואמרתי לו: אתה סולח לי?
רציתי שהוא יגיד כן, גם אם הוא לא מבין על מה אני מדברת. אולי הוא גם לעולם לא ידע. כמה פעמים איחרתי מהעבודה והשארתי אותו אצל השמרטפית? שלא לדבר על השעות בהן ביקש את קירבתי והייתי עייפה מכדי להתייחס אליו. ליטפתי לו את הלחי ודמעות שטפו לי את הלחיים. והוא רק חייך ושיחק עם המכונית שלו.
ואני רוצה לבקש סליחה מרותי. רותי כועסת עלי. היא גם לא מסתירה את הכעס שלה. היא מסתכלת לי בעיניים ומבקשת תשובות ולא תמיד יש לי תשובה. למה הבטחתי לקחת אותה לבד לבד לקניות ובסוף מצאתי את עצמי מתחננת בפניה שנצרף גם את מימי ואולי את אושרי ובפעם אחרת אקח אותה לבד לבד.
ומה עם מימי, שלא לקחתי אותה בזמן לרופא השיניים כשהיה לה חור ועכשיו היא צריכה לעבור עקירה. אז נכון, מדובר בשן חלבית ועדיין... יכולתי למנוע ממנה את הסבל.
ודודו, שחיכה שאביא לו ארוחת צהריים אותה שכח בבית ולא הייתי באזור.
אין לך זמן בשבילנו
והבעל? כן, גם ממנו אני צריכה לבקש סליחה. סליחה שלפעמים זלזלתי בדעות שלך וסליחה שלא תמיד הייתי קשובה ומעריכה. ורגע, מה עם החברות שלי? אוי ואבוי לי, עכשיו הן עפות מולי - עשרות אצבעות מאשימות. "אין לך זמן בשבילנו. אנחנו טובות רק כדי לשמש לך כתף בעת צרה... וכשאת צריכה אותנו את פתאום זוכרת איך מחייגים?"
ובעבודה... ובמעון... שכחתי להביע את הערכתי הכנה בפני אחת המטפלות. אוי, הרשימה ארוכה ואני מתמוטטת.
"אמא, את בסדר?" רותי ניגשה אלי. לא, אני לא בסדר, אני על סף עילפון.
"רותי, יש לי כל כך הרבה סליחות לבקש ואני לא יודעת איפה להתחיל", מצאתי את עצמי משתפת את בת השבע שלי בתחושות הקשות.
"אבל אמא, למה את צריכה לבקש סליחות? אנחנו אוהבים אותך. אנחנו צריכים לבקש ממך סליחה".
הסתכלתי עליה ונישקתי אותה. הם תמיד יודעים את התשובה, הקטנים האלה. ואולי, אנחנו צריכים ללמוד לבקש סליחה מעצמנו? די עם העומס הרגשי, המצפון הקבוע. הילדים הרי מריחים את האמת הפנימית, ששם אנחנו אוהבים אותם והם במקום הראשון.
כולנו בני אדם, כולנו עם רגשות, לכולנו יש נפילות ולכולנו יש גם את הצדדים היפים שלנו. אז סליחה מכל אחד ואחת. צום קל וחתימה טובה.
