אני יוצא מהבית בבוקר. הולך לעבודה. אפשר לחתוך את המתח באוויר בסכין. מזג האוויר מצויין דווקא, רוח קלילה של בוקר, חצי חמימה, עוד לפני שהשמש מתחילה לצרוב. אבל האנשים מתוחים כמו קפיצים, נושאים בתוכן מטענים כבדים המאיימים להישפך מתוכם בכל רגע. פצצות זמן. אני רואה את ההתפרצויות בסופר, על הכביש, במקומות עבודה. אין לנו סבלנות לכלום, רק שייגמר כבר.

מרים, מחבק, מחייך

ובתוך כל זה הילדים שלנו ממשיכים בשגרת יומם. אנחנו שואלים את עצמנו מה מתוך זה הם מבינים וכמה? וכמה עמוקה השריטה הזו שנוצרת בהם תוך כדי שאנחנו מסתכלים, מנסים להרים את המחט מהתקליט עד כמה שניתן, אך ללא הואיל. אותות המלחמה הזו כבר נחרטו בהם היטב. מי כמונו יודע שאלו רק שריטות הכנה למלחמה הבאה ולזו שאחריו.

דומה שכולנו הכרנו כבר בכך ששלום לא יהיה כאן. עושה רושם שאין פרטנר, באף אחד מהצדדים. הממשלות מתחלפות והאזרחים נטחנים. בשגרת היום יום גם אני מדבר על כך הרבה. יש לי הרבה מה להגיד ובטן מלאה למדי על הממשלה, החלטותיה, החלטותיה בהן כשלה מלעמוד או אלו שלא התכוונה לעמוד בהן מלכתחילה. אבל היום אני מוצא את עצמי שותק.

האזעקה של 10:00 תפסה אותי בתוך גן ילדים. מטפלות עורמות תינוקות על כתפיהן וסוחבות אותם בריצה אל המרחב המוגן. ורצות להביא עוד. אני משתדל לעזור. המהירות, האחריות הכבדה ולחץ הזמן מראה את אותותיו. עושה רושם שבנינו אופטימי מדי. עוד לא מצאתי את הגן שהממד שלו מכיל את כל תפוסת הגן בישיבה מרווחת ומה שלא עשה הלחץ עושה הצפיפות. בכי אחד מדביק את הבכי הבא והדומינו מתחיל. אני משתדל להרים, לחבק, לפזר חיוכים מרגיעים. בינינו, באמת שאין ממה לפחד. ההמתנה מסתיימת ואני מגלה שטעיתי. שני פצועים ביהוד מנחיתה לא מיורטת בלב אוכלוסייה אזרחית.

הפעם אני אבא

הלחץ הלאומי מתגבר וקטנוענית אחת צועקת עלי כי עקפתי אותה ומתחילה במרדף להשיב לעצמה את מקומה לפני. על כביש מהיר. מוקפים במיליון מכוניות אחרות. אבל חשוב להיות לפני. אני מבין שזה לא משהו אישי, זה עניין תקופתי. רואים את זה בכל מקום. בפייסבוק, בעיתונות ברחוב.

ואני מסתובב בלב כל הדבר הזה ומרגיש כמו חצי זומבי. אחי הוקפץ ואנשים שאני לא מכיר מנסים לזרוק רקטות על הילדים שלי. נשמע כמו סרט הוליוודי דל תקציב עם תסריט לא אמין. ובכל זאת, הנה אנחנו, כאן. אני לוקח את זה אחרת הפעם, מפעמים קודמות אני מתכוון. גם ברור לי למה. הפעם אני אבא. ההורות פתחה בפני את היכולת לראות את הילדים באופן כללי כחלק ממארג גדול יותר וכששולחים אותם אל תוך התופת זה בכלל עוד יותר מורגש. הילדים שלי ישנים בבית את מנוחת הבוקר שלהם, אבל זה מרגיש כאילו הילדים שלי, שהם בעצם הילדים שלכם, של כולנו, נלחמים. נלחמים, מפצעים, מתים בשדה או מנצחים.

אני נאבק בעצמי עם המלחמה הזו. אני שונא מלחמה ומעדיף להמנע ממנה עד כמה שניתן. ויתכן שאכן ניתן היה. בעיני, כרגע, זה כבר לא משנה. אבל זה מטלטל אותי. אל מול זה יש אנשים עם המון מה להגיד. אנשים שנורא חשוב להם להגיד את זה עכשיו. האריות של החושך מתנגשים באבירי הסמול הקסום, כל אחד יותר פנאט מקודמו. כמו שני הורים שרבים בסלון ושוכחים שהילד נמצא איתם באותו החדר. ואם לא נזכיר במילה את תרבות הדיון, בהחלט נזכיר את התזמון שלה. חברים, בבקשה, חכו שהילדים ילכו לישון. תריבו אז. תנו להם להגיע למיטות שלהם, אחרי שעברו את תלאותיהם בכדי להגיע לשם. לא ככה עושים חינוך. לא ככה נותנים תמיכה. אלה הילדים שלנו ומגיע להם יותר מזה.

תליתי דגל על השער של הבית שלי. אבל זה לא הספיק. בהרגשה, כלומר. אז החלטנו לנסות כמה חברים, להגיד לחיילים שלנו שלמרות כל מה שמתרחש כאן, בלי להתעכב על אם אנחנו מסכימים עם המהלך או לא, שאנחנו אוהבים אותם. שאנחנו, שמאלים או ימנים, אנחנו ששלחנו אותם לשם בעצם זה ששמנו או לא שמנו פתק בקלפי, עומדים מאחוריהם. והעלנו את תמונות הסטטוס האלו:

התאומים שלי אומרים תודה (צילום: עמרי אימבר חלפין)
התאומים שלי אומרים תודה (צילום: עמרי אימבר חלפין)

תמונות סטטוס של הילדים שלנו. עם משפט אחד פשוט – תודה שאתם שומרים עליהם. אני לא לוקח קרדיט, על הרעיון אחראי עומר להט ועל הביצוע אשר יזדי. על המשכיות, אני מקווה שאתם. אנחנו מזמינים אתכם להצטרף.

ובסוף, אני לא יודע כמה מכם קוראים אותי או רואים את תמונת הסטטוס שלי, אבל אגיד את שוב בכל זאת: ילדים, תודה שאתם שומרים על הילדים שלי. וגם קצת עלי. למרות שאני כבר גדול.