בבוקר יום ראשון, ה-13 למניין "צוק איתן", גרדתי את הילדים מהמרחב המוגן והאסקפיזם של "בוב ספוג" ונכנסנו לאוטו לנסיעה מאווררת בכיוון מרכז העיר. ברדיו תוכנית סאטירה בהנחיית אסי עזר ודפנה לוסטיג. השניים מנהלים דיאלוגים אנרגטיים וקולניים על ענייני הזוגיות שלה, הבגדים שלו ועוד נושאים שאפילו הספוג של "בוב" לא מחזיק. וזה בסדר. במלואות שבועיים להורדת האפליקציה של חדשות Ynet לסלולרי של בתי בת ה-12, שיחות סבון מבורכות.
"חשוב שנדע מה יש לקרן פלס להגיד"
אחרי כמה דקות של האזנה קלילה, מודיעה הגברת לוסטיג שהנה הגיע הרגע לפינה השבועית ושמה - "מדברי קרן פלס". אז קופץ ה-עזר, בחור וורבאלי ורכלן לא קטן, עוצר את שותפתו לתוכנית ומכריז, "רגע, צריך להסביר" ולטובת המאזינים החדשים שהצטרפו ולאלו שהיו ולקו באלצהיימר, הוא אומר: "בכל שבוע אנחנו קוראים את הטור של קרן פלס, מנסים לצלוח אותו וכשאנחנו צולחים, דפנה מביאה את שלושת הציטוטים הנבחרים ממנו, כי חשוב שנדע מה יש לקרן פלס להגיד".
אבל לפני שצוללים לעובי הציטוטים, לוסטיג מקדימה באנקדוטה: "אני, נמאס לי לקנות את העיתון בשביל הטור הזה, אז באתי לבעל המזנון במכון כושר שלי ושאלתי אותו, "גבר, אני יכולה לקחת איזה דף מהעיתון?" אז הוא שאל אותי 'איזה?' אז אמרתי "את הטור של קרן פלס" ואז היא מחקה את טון הדיבור המזלזל של האיש: "אה, בטח, קחי חופשי, את זה (עם דגש על הזה) את יכולה לקחת".
במשך כמה דקות השניים עסוקים בלהזכיר את שמה של פלס בתדירות של פעם במשפט כשהם לא חוסכים ארס ורוע מלווים בצחוק מתגלגל. לוסטיג מובילה את השיחה, מצטטת מספר משפטים ותוך כדי, השניים יורדים על המשקל שלה -"היא בוטילישס" (כינוי למישהי בשרנית עם שומן עודף); על הפה הגדול שלה - "הקבעונות האוראליים שלה"; על השירים שלה - "אנחנו נתקעים עם הטקסטים האלה אחר כך"; על השיחות שלה עם אלוהים - "לאלוהים נמאס ממנה"... ולקינוח אומר אסי עזר: "אני לא מאמין ששילמתי פעם כסף על 'אם אלה החיים' באיי-טונס".
"למה עשית את זה?" שואלת לוסטיג.
"לא יודע", הוא עונה בקול מתנצל.
מה זה כל הרוע הזה?
כבר בשלב של ניתוח המשפטים העברתי תחנה ואמרתי לקהל השבוי באוטו ש"זה מאוד מגעיל מה שהם עושים". לשאר הטקסט הקשבתי אחר כך בבית כי באמת ניסיתי להבין מה המטרה של הפינה הזו. לא הצלחתי (או באווירת התוכנית, לא צלחתי).
אם זה סוג של הומור שקרן פלס מעורבת בו, זה לא מובן. ואם לא, אני באמת תוהה - מה זה כל הרוע הזה? מה הסיבה ששני אנשים שמקבלים מיקרופון ליד בשעות שיא של נסיעה בכבישים, מלעיטים את המאזינים ברכילות כל כך מרושעת וחסרת פשר שאלוהים יודע מה מניע אותה? והשאלה הגדולה יותר היא "הלו, יש פה מבוגר אחראי, עורך, מנהל תוכניות או משהו כזה?"
לרוע יש רייטינג. הוא סוחף. הוא מכנה משותף שמייצר חיבור מעוות בין אנשים. הוא מסקרן כי הוא בודק קצוות והוא מסוכן כי הוא מתפשט כמו גידול סרטני ממאיר בתוך חברה תחת האיום שאם לא תשתף פעולה איתו, אתה תהיה הבא בתור. וכשהוא מוגש תחת מטרייה של תחנה אזורית שאמורה לפקח על תכניה היא הופכת, אם תרצה או לא, לשותפה בהפצתו. ובכך, כמי שמעצבת דעת קהל, היא קובעת את הסטנדרט שלו. ורוע, כמו חמש דקות של לינץ' מילולי בגברת פלס, זו אלימות לשמה.
צר לי, אבל הצביעות הזאת שתקשורת מתנהלת בה מאוסה בעיני. כשמצד אחד מאחדת בערכים כל כך קונצנזואלים ויפים, כמו איסוף משלוחים לחיילים, תמיכה בעסקים בדרום ומצד שני, מנצלת רגעי אסקפיזם כדי להלבין פני אדם ברבים - מעשה שמשול בהלכה, להריגה.
ניסיון החיים לימד אותי שאנשים עסוקים בלדבר 'רע' על אחרים כדי להרגיש טוב עם עצמם; אנרגיה שמתבזבזת בהעלאת הערך שלי על ידי הורדת מישהו אחר. מתוך תפיסה מעוותת שלא כל בני האדם שווים מעצם היותם. כן, יש שווים יותר ויש שווים פחות. כמו בעולמם של לוסטיג ועזר, שאם לא כן, לא היו שני השדרנים הללו כל כך עסוקים בלהשפיל מישהי שכל פשעה היה, ש'היא לא באה להם טוב'.
אני לא בן אדם יפה נפש. אני אחת מתוך קבוצה גדולה מאוד של אנשים לא רעשנים במיוחד, שמתרגשים מערכים סובלניים, ממחוות יפות, ממילים מעצימות, מחום אנושי, מטוב לב, מרגישות סביבתית, מיחס של כבוד. חלק מקבוצה לא קטנה שרואה בשוני שבין בני אדם מקור לעושר אנושי. ולא, זה לא מייצר רייטינג. לפחות כך נראה, חושבים עורכי התוכנית.
אבל אל תדאגו. אני בטוחה שקרן פלס לא נעלבה מחצי לשונם כי הם אמרו מראש – "זו תכנית סאטירה. אל תקחו אותנו ברצינות ואם בכל זאת נפגעתם, אנחנו מתנצלים מראש".
