אתה גיבור. אתה מטייל במדבריות, ישן בחופים לא מוסדרים, הולך בשבילים לא מסומנים, משרת בצבא, נוהג במהירות ואפילו מטפס על הגג של הבניין דרך המרפסת כדי להוריד את הכדור שנתקע שם ממשחק הכדורגל האחרון. ואז נולדים לך ילדים.

פתאום, כל הפעילויות שנהגת לעשות בעבר, צריכות לעבור דרך מסננת שונה של בטיחות. פתאום החיים שווים יותר. גם שלך. ובטח שלהם. אתה נועל את הדלת פעמיים כשאתה הולך לישון ומוודא שהתריסים מוברחים. אתה נוהג לאט יותר כשהם באוטו ומתעצבן על כל מי שחותך אותך בפראות, "הלו! יש כאן ילדים!". אתה שומר בשבע עיניים כשאתה איתם בים או בבריכה ולא עוזב להם את היד כשהולכים על המדרכה. אתה שומר. מגן. דואג. אבל בתוך תוכך, אתה יודע שהבטחון האמיתי הוא לא משהו שאתה יכול להבטיח במאה אחוז.

האמת, בדיוק לשם כך יש משטרה, צבא ומנגנוני ביטחון כאלו ואחרים. אבל האם הם באמת מתפקדים מספיק טוב בכדי להגן עלינו? רבים חושבים שלא. הטור הזה תוכנן מראש ולא נכתב רק לאור "הפרשה" הממשמשת ובאה או המחדל של מוקד 100. כשאחד הבלוגרים בקבוצה הביא לתשומת לבנו את האקטואליות הרבה שבהעלאת הטור דווקא עכשיו, ענה לו בלוגר אחר "קשה שלא להיות אקטואלי כשמדובר במחדלים של המשטרה". וכך בדיוק היא נתפסת על ידי רובנו.

חשוב לציין שלמרות חוסר שביעות רצוננו המשווע מהעובדה שאיננו מרגישים בטוחים כאזרחי המדינה הזו, יש גם הרבה שניתן ואפשר לעשות. ואם כבר, עוד עניין שחשוב לציין, הדג מסריח מהראש. אלו לא הש.ג. שאחראים למי מהמחדלים, אלו לעולם לא הם. והגיע הזמן להרים את הכפפה כבר. הנה חלק ממחשבותינו בעניין.

עמרי אימבר: הלוואי והיה לי אקדח

"הלוואי והיה לי אקדח", היא מחשבה שאני חושב הרבה; היא מחשבה שמטלטלת אותי כי אני שונא כלי נשק ואם הייתי חי במדינה אחרת, סביר שהייתי מרשה לעצמי לקרוא לעצמי פציפיסט. ובכל זאת, אני רוצה אקדח. למה? כי חוץ ממני, אין הרבה מי שאכפת לו מספיק בכדי לשמור על המשפחה שלי. העניין היחיד הוא שכדי להשיג אקדח בישראל צריך להוכיח צורך באחד כזה. איך שהוא נראה לי ש"המשטרה כאן לא מתפקדת" לא יתפס כצורך מספיק חזק.

זה מאוד קל לחוקק את כל סדרת חוקי "דרומי" האמריקאית גם בישראל. הרבה יותר קל נאמר, מרפורמה אמיתית במשטרה שלנו. חס וחלילה שנבחן דרך לעשות אותה יעילה ומתפקדת; שנבדוק את המטרות שהיא רודפת אחריה לפי סדרי חשיבות, במקום דו"חות סוף שנה פופוליסטיים. הגיע הזמן לשר ביטחון פנים שלא מפחד מכלום. אולי פרט לפחד מפני המשך פגיעה באזרחים במדינתו.

אליסף יעקב: לא לשחרר מחבלים

כשאני צריך לגדל את הפצפונת בירושלים, בעיר שבה מישהי שהכרתי נהרגה בפיגוע; בעיר שיש בה ילדים שפוגעים מינית ובכלל, עיר שנמצאת בכאוס ענק בזמן האחרון - החיים יכולים להיות די מלחיצים. אה... ואל תשכחו להוסיף לזה את העובדה שלמשטרה יש כנראה דברים חשובים יותר להתעסק בהם מהביטחון של התושבים.

אני לא מטיל את כל האשמה על המשטרה. השחיקה, איכות הכוח במשטרה והתגמול המצחיק, כנראה עושים את שלהם, אבל כנראה שמשהו שם פשוט לא עובד! או שרק לי זה מרגיש ששביעות הרצון מהמשטרה נמוכה יותר משירות הלקוחות של הוט?

יש מספר דברים שאפשר לעשות כדי להחזיר לכולנו את השקט הנפשי. אחד מהם הוא פשוט לא לשחרר מחבלים, גם לא בתמורה לחיילים חטופים. נקודה.

עומר להט: לא מרגיש בטוח

ללכת ברחוב זו משימה מאד מסוכנת בימינו. אם בעבר הלכתי ברגל לבית הספר, אחרי הצהרים ירדתי לרחוב בשכונה לשחק עם חברים ולחזור עם רדת החשיכה וכעבור כמה שנים, לצאת עד מאוחר עם חברים למועדונים, לשתות, להתפרק, ליהנות. אני כבר לא מרגיש כזה בטוח היום, ואילו יכלתי, הייתי כולא את ילדיי בבית ואוסר עליהם לצאת. כי זה ממש שיקגו בחוץ.

משטרה אימפוטנטית, פרקליטות עצלנית ושופטים מנותקים הצמיחו פה רבבות של ערסים שאוכלים לנו את חיי החברה מבפנים, וכאחרון הטרוריסטים מטילים עלינו מורא ברחובות כאשר הקורבנות הישירים הם אנחנו, עוברי האורח.

עד שלא נראה פה נוכחות משטרתית ברחובות עם אפס סובלנות לפשיעה, לא ארגיש בטוח ברחובותיה של מדינת ישראל. עד שבתי המשפט לא ינהיגו עונשי מינימום מחמירים וישימו קץ לעסקאות הטיעון לא אצליח לשקם את האמון שלי ברשויות האכיפה והענישה.

יובל אדם: 300 שוטרים שלא שומרים עלי

אני חסר ציפיות כלפי המשטרה שלנו. וזה עצוב. כמו שהמדינה שלנו מזניחה את החינוך, הבריאות, הערכים, בגלל "שקט יורים", ככה גם המשטרה שלנו מתקשה לטפל בבעיות שלי כאזרח בצורה נאותה. היו למשטרה 300 שוטרים להעמיד השבוע בשער שכם, אבל אלו 300 שוטרים שאינם נמצאים כשגונבים דברים מהבתים שלנו פה בשכונה. עכשיו, כשיש לי ילדים קטנים, זה נהיה עוד יותר מפחיד. הם מנסים לעשות גם וגם, אבל זה פשוט לא עובד. הלוואי שיתפנו לטפל בבעיות הפשוטות האלה של אזרחים רגילים; שיתנו לי להרגיש בטוח, שהם שם בשבילי; שיהיו חופשיים להפנות את המשאבים שלהם לעזור לאזרחים ביום יום; שיחזרו לשרת את הציבור ולא להתעלות מעל הציבור; שפשוט יהיו כמו שהם מציגים את עצמם בפמפלט הצבעוני שיש להם באתר. זה הכל. אני אהיה מרוצה.

גיא רוה: מערכת פחדנית

לאחר שאיתי נולד ובעיקר לאחר הפרידה מאמו, אשר הכניסה אותי לעולמם של ההורים הגרושים, הסתיימה אצלי תקופת התמימות בכל הקשור לאמון שלי במערכות המשפט, הרווחה והאכיפה (משטרה), האמורות לדאוג לביטחוני ולשלומי שלי ולביטחונו ולשלומו של בני.

אין לי כל טענה לשוטר או לפקידת הסעד, ה"ש.ג", אשר נמצאים בשטח ורק מנסים למלא את תפקידם ככל יכולתם. זה הכי קל להאשים אותם אך לא מקדם שינוי במצב. הטענה שלי היא כלפי ראשי המערכת האמורים לקבוע את המדיניות. לצערי, אני רואה מערכת פחדנית אשר לא מוכנה לנסות לבחון ואולי אף להגיע לשורש הבעיה, ללמוד, להסיק מסקנות ולקדם שינוי מערכתי אמיתי.

אילן שיינפלד: מדחיק את האימה

החיים כאן הם הימור גמור. אתה מגדל ילדים ולמן הולדתם אתה יודע שאינך יודע אם מישהו מהם לא ייפול בקרב או ייפגע בתאונת אימונים. אני לא מבין איך אפשר להיות הורה במדינה כזאת, ודאי לא איך ניתן להמשיך לחיות אחרי שאובד לך בן. אבל כמו כולם, גם אני גדלתי על זה שאין לנו ארץ אחרת ולכן מדחיק את האימה ומשתדל לשרוד.

ברק שטרית: מי יעצור אותנו?

הגענו למצב נוראי, שבו לא רק התפקוד של הגופים האלה גרוע, אלא גם התדמית שלהם בשפל. האווירה הציבורית מעודדת אלימות, פשע, כי הרי מי יעצור אותנו? אנחנו יכולים לעשות מה שבא לנו ואין מי שישמור על הציבור! אז זהו, שהגיע הזמן לעצור. הגיע הזמן להחזיר למשטרה את הכוח שלה - לתת לשוטרים סמכויות נוספות ולגבות אותם בצורה מלאה שתמנע את הזלזול בהם. הגיע הזמן שהצבא יוכיח שהוא לא גוף בזבזני ולא גוף תוקפני – הוא גוף שמגן על האזרח. הגיע הזמן שבתי המשפט יגבו את האזרחים והגופים המגנים עליו ולא ישחררו רוצחים ועבריינים על ימין ועל שמאל, תוך עידוד עסקאות טיעון "כדי להקל על המערכת".

הגיע הזמן שהכנסת, הגוף המחוקק, יוכיח שיש לו השפעה על הלך הרוח במדינת ישראל – שיחוקק חוקים שבאים להקל על האזרח ולהקשות על עבריינים; חוקים שיש להם שיניים, שפוגעים גם באלה שיש בהם לובי חזק ולא רק נותנים הטבות לאותו לובי בדיוק.

גבריאל ויינמן: לא מצליח להתחמק מהמשטרה

אבא שלי אמר לי מגיל צעיר להתרחק מאנשים ומארגונים שמשלבים כוח גדול וטיפשות גדולה. ככה הצלחתי בתיכון לא לחטוף מכות מהבריונים הנכשלים; ככה הצלחתי בצבא להתקדם בלי להקים עליי כלבים בעלי דרגות מרבצם וככה אני מצליח היום בעבודה, בלי לעורר עלי כל מיני ארגונים במפעל שפועלים "לטובת העובד". משטרת ישראל היא אחת מאלה וממנה אני לא מצליח להתחמק. המשטרה הפכה לגוף שמוסיף לחוסר הבטחון האישי והמשפחתי שלי, בגלל שימוש לרעה בכוח שלה, בגלל כוח האדם הירוד באיכותו שמשרת במסגרתה, בגלל האמון הכמעט-לא-קיים באינטרסים הבסיסיים שלה ובגלל המעורבות הגדולה של אנשיה בפרשיות שחיתות ופשע. אני מפחד שבנוסף לפושעים ברחוב אני צריך להתמודד עם הפושעים במדים. כן, בוודאי, לא כולם, אבל אנחנו מגלים כל כך הרבה תפוחים רקובים בסלסלה הזו, שאולי הגיע הזמן לזרוק את הסלסלה לפח ולהתחיל לחשוב בכיוון של אבטחה אזורית, פרטית, שכונתית. ליברטריאניזם, מישהו?

הפוסטים המלאים: