כשהבית מתפרק - ילדים צריכים את אבא

בואו נצא מנקודת הנחה שאתם אוהבים את הילדים שלכם. יודעים מה, עזבו אוהבים, בואו ניתן לכם את הקרדיט ונניח שאתם משוגעים עליהם כל כך שאתם לא מסוגלים לדמיין את עצמכם חיים בלעדיהם. נשמע הגיוני, לא? יפה. עכשיו, אחרי שהנחנו, דמיינו את עצמכם חיים בלעדיהם. דמיינו ברצינות, על אמת. לא יום או יומיים. אפילו לא חודש. דמיינו את עצמכם עוברים חצי שנה בלי הילדים שלכם. לא, הם לא בטיול. הם בצד השני של העיר. ולכם אסור אפילו להציץ לכיוונם. דמיינתם? כואב, אבל בואו נמשיך.

הסיטואציה ההזויה והדימיונית שתיארתי כאן למעלה אינה הזויה ודימיונית כפי שניתן לתאר. עבור רבים הסיטואציה הזו היא עניין יום-יומי שהאילוץ לחיות איתו מחרפנת כל תא פנוי במוחם. לעתים גם את התאים הלא פנויים. כן, שמעתם נכון. בישראל של שנת 2014 ישנו פלח אוכלוסיה שלם של אנשים נורמטיבים לחלוטין, כמוני וכמוכם, אשר מנועה מהם הגישה לילדיהם. לאוכלוסיה הזו יש מכנה משותף מבהיל – כולם גברים. גברים שכל עוולם היה להתגרש מהאישה הלא נכונה, אשר בחרה להפעיל כנגדם חוק ארכאי שכוננו הבריטים בשם חג"ר.

אישה היא לא רק אמא

חג"ר הם ראשי תיבות של המילים "חזקת גיל הרך" והוא סעיף אחד בתוך חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות. בלי ללכת יותר מדי מסביב לנקודה, המשמעות הפשוטה של חוק זה אומרת שבמקרה גירושים, ילדים עד גיל 6 עוברים לחזקתה של האם כברירת מחדל. האם. לא המטפל העיקרי. לא בעל הכשירות הגבוהה יותר. אפילו לא שני ההורים. האם. האישה. וכל מה שצריך בכדי שזה יקרה הוא גירושים קשים ועורך דין טוב. שלה כמובן.

בשל כך בחרנו השבוע בפרלמנט האבות להביע את זעזוענו העמוק מכך שבמדינה דמוקרטית ישנו חוק אשר מרשה לעצמו להפלות על בסיס מגדרי ציבור שלם של אנשים ולהכניס אותם באווחה אחת אל קבוצת סיכון העשוייה לחוות את המכה הגדולה והקשה ביותר שאדם יכול לחוות – אובדן ילדיו.

מעבר לפגיעה הברורה באבות "חשוב להבין שחוק חזקת הגיל הרך פוגע באמהות כנשים, מעצם כך שהוא מקבע את תפקיד האם כמטפלת העיקרית בילד ולמעשה מהווה חסם לשינוי חברתי גם מבחינת הנשים", מאיר גיא רוה סוגיה נוספת. "אישה היא גם אמא, אך לא רק. ביטול חוק חזקת הגיל הרך יאפשר ויזרז תהליך חברתי שבעיקרו ירחיב את הגדרת תפקידם של הגבר והאישה גם בחברה וגם כהורים".

כלי סחיטה נשי

למרות שנראה כי כל כך ברור שעל החוק הזה להפסיק להתקיים באחת, לא כך הדבר. "ויכוח עז ניטש סביב חוק חזקת הגיל הרך", מסביר ברק שטרית. "והרבה צדדים יש בויכוח הזה. נשים אשר מאמינות כי זהו הכלי היחיד אשר מגן עליהן; מדינה אשר נקרעת בין חוק שמתאים לימים בהם נשים נשארו בבית לבין הרצון לשפר חוקים ולהתאימם למאה הנוכחית; אבות אשר מאבדים את הזכות לגדל את ילדם 'בזכות' חג"ר; פמיניסטיות שמאמינות כי שינוי החוק יאפשר סחטנות של גברים (למרות שכעת הוא מאפשר סחטנות של נשים במסווה של הוגנות) ועוד ועוד. בפועל, התוצאה העיקרית של חג"ר היא אחת – הילדים הופכים לכלי נקמה, בדיוק כמו נכסים שונים שיש לזוג (רק לי חורה שילד הופך לעוד שורה במאזן החלוקה בגירושים)?"

יש לציין כי אכן, מערכת החוקים הרחבה המתייחסת לגירושים ונישואים בישראל מוטה מגדרית בצורה קשה. חוקי הנישואים והגירושים מבוססי דת, נקבעו לפני מאות ואלפי שנים והם משמרים תפיסה ארכאית של מבנה המשפחה ומשפיעים על מבנה המשפחה הנוכחי בישראל. ארגוני הנשים טוענות כי מערכת זו נותנת סט של כלים בידי הגבר לסחוט את הנשים לטובת הסדרים הנוחים להם והכלי היחיד הנותר להגנת האישה הוא חג"ר.

ועדיין, "השאלה המתבקשת היא היכן טובת הילדים?" תוהה עומר להט. "מדוע החוק היבש, שאינו נרטב כמעט אף פעם, מתעלם מזכות הילד לשני הורים - אמא ואבא? בכל המחקר הקטן שעשיתי לפני שכתבתי את הפוסט הזה, לא הצלחתי למצוא סיבה אחת הגיונית מדוע החוק לא מאלץ את שני ההורים להגיע לפשרה אשר תזכה את הילדים בשני הוריהם? הרי רכוש אפשר לחלק ועל רכוש אפשר לריב. דירה, מכונית, נכסים וזכויות זה מתמטי, מדיד ובר מימוש לחלוקה שווה בין בני הזוג המתגרשים, אבל ילדים, הם בכלל לא קשורים לגירושים. אי אפשר למכור אותם ולהזדכות עליהם. נטל ההורות צריך להיות על שני ההורים, שווה בשווה".

גם ההורות עברה אבולוציה

עלינו כחברה להכיר בעובדות. אנחנו משתיתים נתח עצום ומשמעותי בחוקי המשפחה שלנו על תפיסות נושנות של תפקידי מין שאין להן מקום בחברה שלנו יותר. "אנחנו נועלים נעליים", קובע טל חן. "הרגליים שלנו לא רגילות ללכת על האדמה יחפות. חם לנו מדי לדרוך על אדמה לוהטת ודברים חדים יכולים לחתוך ולפגוע בנו. לפני עשרות אלפי שנים ההתפתחות האבולציונית שלנו השתנתה ובמקום אבולוציה ביולוגית, עברנו למלא סוגים של אבולוציות אחרות - רגשיות, חברתיות, כלכליות וטכנולוגיות. במקום לפתח קשקשים על הרגליים למדנו לתפור לעצמנו נעליים.

היום אנחנו יכולים לעשות המון דברים ש"הטבע לא התכוון אליהם". להחליט לא לאכול בשר; לגור באיזורים שהאקלים בהם לא מתאים לצבע העור שלנו; לקיים יחסי מין בלי להביא ילדים וגם להחליט איזה הורים אנחנו רוצים להיות. מצד אחד – הורות היא הדבר הכי טבעי וקדמון שיש. היא זכות שיש לכל אחד מאיתנו. אבל כמו כל שאר הדברים שמאפיינים אותנו – גם ההורות עברה אבולוציה. בחברה המודרנית, הזכות להורות והתפקיד של ההורים לא צריכים להיות קשורים לביולוגיה שלנו; ליכולת שלנו להניק או ללדת. הזכות הזו כרוכה ביכולת שלנו לאהוב ולטפח באחריות ובמסירות את הילדים שלנו".

כך שבסופו של דבר "החוק הזה הוא חוק רע", אומר בקצרה גבריאל ויינמן. "הוא רע בגלל המציאות שהוא יוצר, אבל הוא גם רע בגלל המקור שלו - הוא מבוסס על שיקולים ארכאיים ולא נכונים להיום. מקומו ליד חוקים כגון אלה האוסרים על נשים לנהוג או כאלה שמחייבים עולים מצפון אפריקה לעבור חיטוי ב-DDT".

כשהכל נהרס - שאבא יהיה שם עם הילדים שלו

"אז מה הפתרון הנכון?" מסביר גיא רוה. "לאמץ את המלצות ועדת שניט, אשר ממליצה על ביטול כל הגדרה הורית מפלה והצבת שני ההורים במעמד הורי שווה. אז אם החוק כה גרוע, כה מזיק לילדינו, אם חזקות כמו חזקת גיל הרך בוטלו מזה זמן בכל מדינות המערב, מדוע לא מבטלים אותו? כי טובת הילד היא רק כלי משחק במגרש הפוליטי האכזרי. בימים אלה הכדור אצל שרת המשפטים ציפי לבני ולצערי גם כאן המגרש הפוליטי הוא שקובע. הפחד, החשש, האיומים ממפלגות אחרות אשר יש בהן ח"כיות המייצגות את אותם ארגוני נשים, מביאים לכך שאת החוק אולי יקדמו, אך בפשרה כאובה ולא מקצועית שלא מתחשבת ולא ממש מקדמת את טובת הילד".

נכון להיום, החוק מביט בנו כ'גברים' ו'נשים', במקום כאינדיווידואלים. במקום שבו אנחנו צריכים להוכיח את עצמנו כהורים, אנחנו נמדדים בקריטריונים שונים לחלוטין. החוק נכשל מלשקף זאת. אבל יותר מהכל, היינו רוצים לחיות בעולם שבו החוק הוא לא רק שיוויוני, אלא גם מעודד פריחה של מציאות שיוויונית. "אנחנו רחוקים מאוד מהעתיד שאני מדמיין", חולם יובל אדם. "שבו באמת יש שיוויון בין ההורים; שבו לשני ההורים חלק בגידול הילדים, בלי סטריאוטיפים קדמונים. אז מבחינה זו, יש פה אפילו הזדמנות. חוקים נועדו גם ללמד אותנו איך להתנהג. כמו שלימדנו ילדים לחגור מאחור, כמו שלימדנו לא לקטוף פרחים ולא לעשן בבתי חולים, אני חושב שהגיע הזמן לחקיקה שמוודאת שדווקא כשהכל נהרס, כשהשמיים נופלים, אבא יהיה שם עם הילדים שלו. בגירושים - העולם שלך חרב - לפחות תרוויח מזה את הילדים שלך".

באטם ליין. הפתח היחיד למציאות של שיוויון מגדרי, בין אם במשפחה, בשוק העבודה, בצבא או בחברה, הוא להתחיל לחיות בשיוויון מגדרי. כל פתרון אחר רק לוקח אותנו גבוה יותר במרומי מגדל בבל, אשר בונה לשני הצדדים ארסנל תחמושת חירש, כנגד חוסר ההבנה האילם שלנו.