לפני שאגע בחשיבות של ארוחת ערב משפחתית באמצע השבוע, אני רוצה דווקא להתחיל מהסוף, מסוף השבוע, אותה יחידת זמן קצרצרה שחולפת לה מהר מדי אך מאפשרת לנו להניח את המרוץ היום-יומי בצד ל- 48 שעות ולהתפנות לדברים החשובים של החיים.

אני מגיע ממשפחה חילונית שאינה מקפידה על קיום המצוות בכלל ומצוות קבלת השבת בפרט, וזה בסדר, אני עם אמונתי חי בשלום, אך בימי שישי בערב כל אחד מבני המשפחה היה ספון בחדרו מול הטלוויזיה ומנשנש משהו שחטף מהמקרר או מארון החטיפים.

עד שהכרתי את אשתי לא זיהיתי כל פגם בכך, אבל כשהגענו לשלב הדייט של "פגוש את ההורים" והוזמנתי לארוחת הקידוש ביום שישי בערב גיליתי עולם שהיה זר לי: אחים, אחיות והורים יושבים יחדיו לארוחת ערב לאחר שבוע שלם שכמעט ולא התראו בו.

גיליתי את החשיבות של להיות ביחד, של מדורת השבט הכי עוצמתית שקיימת ושאינה ניתנת להחלפה בשום נסיבות. מאז, הצטרפו נכדים למשפחה, שולחן הארוחה הלך וגדל וגם משפחתי שלי, זו שגדלתי בה, מקפידה על הארוחות הכה חשובות האלה.

באמצע השבוע הדברים נראים קצת אחרת, ראשית מדובר בתא המשפחתי המצומצם, ללא סבים, סבתות, דודים ודודות ושנית, באמצע השבוע אנחנו נמצאים במצב של מרוץ, וחלון ההזדמנויות הקצרצר בין סיום יום העבודה להתארגנות לקראת השינה לא תמיד מאפשר הכנת ארוחת ערב ואיסוף כל בני המשפחה לשולחן, על אחת כמה וכמה כשמדובר בימים המכילים סידורים או חוגים.

חלון ההזדמנויות הולך וקטן גם ככל שההורה חוזר מאוחר הביתה מהעבודה. אני מכריז בגאווה שאני את הבעיה הזו לא מכיר, אני מגיע הביתה בארבע אחרי הצהרים ויש לי מלא זמן ומעט תירוצים, אך עם זאת, עדיין הארוחה המשפחתית המשותפת מתמוססת לה בין הגינה הציבורית, המקלחות, הניקיונות ושאר התנהלות הבית היום-יומית וזה חבל, הרי ארוחת בוקר אין, למי יש זמן כאשר צריך להתכונן לעבודה ולגנים? ארוחת צהרים גם אין מן הסיבות הברורות, אז מדוע דווקא הארוחה היחידה שהיא ברת יישום נוטה להיעלם גם היא?

ופה אני מגיע לעיקר, עד לא מזמן היה לי מאד נוח לאלתר ארוחת ערב לילדים, להגיש להם את האוכל כשהם ישובים מול הטלוויזיה ולהתפנות בזמן זה לעיסוקיי הרבים. המצב הזה היה אהוב עלי ומאד נוח בעיני: המזון נכנס לפיות של הילדים שלי והם מרוכזים בו ובטלוויזיה ואני תוך כדי מנקה, מארגן, מסדר, מכין את יום המחר, סוגר כמה פינות, וההתנהלות הזו אפשרה לי להתפנות לעצמי ולזמן האיכות שלי מיד אחרי שהילדים נרדמים.

הבחירה בסדר היום הזה נראתה לי טובה יותר מאשר לעשות את כל פסטיבל הארגונים לאחר שהילדים נרדמים, תוך כדי שאני צריך לשמור על השקט, ומגיע אל עצמי בשעה מאוחרת יותר עם הלשון בחוץ.

כך היה עד לאחרונה, עד שתפסתי את עצמי כשנזכרתי בשינוי שחוויתי כשהכרתי את אשתי והגעתי להבנה שארוחה משפחתית היא לא רק מזון; היא ניקוז חוויות היום של כל בני הבית, היא הזדמנות כמעט יחידה שלנו להיפגש יחדיו ולדבר על הכל, על הטוב, על הרע, על החלומות ועל המציאות, בערך כמו דייט במסעדה רומנטית לאור נרות, רק עם ילדים, וגם אם אחד מהם הוא בן שנתיים שרק לומד לדבר, הוא נוכח, הוא יושב לצדנו ומספר בדרכו שלו על מה שעבר ועובר עליו.

מדוע בעצם כל כך חשוב לנו לקחת את בת או בן הזוג למסעדה נחשבת, לשבת בשולחן פינתי, לדבר וליהנות אחד מהשנייה אך עם הילדים זה נראה פחות חשוב?

אשתי ואני שינינו את ההתנהלות הזאת, אנחנו משתדלים לשבת כולנו ביחד סביב השולחן לארוחת הערב. נכון, זה לא קורה כל ערב, עדיין יש אילוצים, עדיין לא שינינו את סדר יומנו ונוצר מצב שבו אנחנו מתחילים את הסידורים רק אחרי שהילדים נרדמים והערב הפרטי שלנו מתמוסס, אבל אנחנו נלמד ואנחנו נסתגל, זה תהליך, אבל מאז שהתחלנו לשבת יחדיו לארוחת ערב הקשר בינינו לבין הילדים התחזק, גם הקשר בינם התחזק וזה שווה הכל.

ביום שלישי, 8 באפריל גם אני אשב לארוחת ערב עם משפחתי כדי להקשיב לילדיי, לחוות אותם ולהעצים את החיבור בינינו.

עומר להט כותב את הבלוג על כוס קפה וחבר פרלמנט האבות של xnet