ארוחה משפחתית. רבים מכירים בחשיבות העצומה של המנהג, עד כמה זה חשוב להכניסו לשגרת החיים העמוסה שלנו ולרוב תולים את אי ההצלחה בחוסר זמן ואי התאמה בין לוחות הזמנים של בני משפחה.

וזה נכון, קשה מאוד למצוא את הזמן המתאים לכולם. גם אם נתעלם מעיסוקי המבוגרים, יש קשיים בתיאום בין הילדים עצמם. הגדול מסיים את החוג בשבע וחצי והקטן כבר הולך לישון בשעה זו. לכן אצלנו במשפחה אנו נוהגים לאכול יחד ארוחה אחת ביום, פעם בצהריים ופעם בערב, תלוי בסדר יום, העיקר ארוחה אחת משותפת. זאת, לאחר שעברתי תהליך ארוך והגעתי להבנות בנוגע לחשיבות המנהג ובעיקר הבנה כי לא מדובר רק באוכל.

פעם לא ייחסתי לזה חשיבות, הרי מה זה משנה אם אוכל עם כולם או מול הטלוויזיה, או תוך כדי כתיבת עבודה? מה שחשוב זה שאוכל, לא? בעלי, לעומת זאת, מהתחלה התעקש על ארוחה משותפת, סביב השולחן, כאשר ילד צריך לקבל אישור לקום מהשולחן.

מה זה משנה אם אוכלים סביב שולחן או מול הטלוויזיה? (צילום: thinkstock)
מה זה משנה אם אוכלים סביב שולחן או מול הטלוויזיה? (צילום: thinkstock)

תחילה תמכתי בו רק מתוך סולידריות הורית והיו פעמים שאף ריחמתי על ילדיי שבארוחות שבת נאלצו לשבת כשעתיים (כולל ברכות ופזמוני שבת), בזמן שבני דודיהם או חבריהם התרוצצו בכל הבית. חטפנו לעתים גם מבטים מאשימים של "נו, תנו כבר לילד לקום, מה קרה לכם?". בעלי לא ויתר. והיום, אני יכולה לומר לכם עם יד על הלב – הוא צדק.

אין זמן טוב יותר ולמעשה, אין זמן אחר, לחינוך הילדים, להקניית הערכים החשובים לנו, לפיתוח דו-שיח עם הילד, להקשבה, לקבלה ולנתינה. ארוחה משפחתית היא זמן מצוין לשמוע על כל מה שעבר על הילד באותו יום, שבוע, לתכנון פעילויות עתידיות ועוד. מתי עוד במהלך היום יש את ההזדמנות לשבת פנים מול פנים?

ברגע שהבנתי את הנקודה, הפכתי לתומכת נלהבת של ארוחות משותפות והכנסתי אותן גם לשגרה היום יומית שלנו. המסקנה האישית שלי היא שברגע שמבינים את חשיבות העניין, תמיד ניתן למצוא פתרונות למרות הקשיים הרבים. הכול עניין של קביעת סדרי עדיפויות.

במשפחות רבות כל אחד אוכל בזמן ובמקום שנוחים לו. אף במשפחות דתיות, בזמן ארוחת שבת, הילדים עושים מה שבא להם. כשאנו מארחים או מתארחים, בדרך כלל מגיע ה- "מה הילדים שלכם לא קמים מהשולחן באמצע ארוחה?", "איך הצלחתם להושיב אותם?". ולדעתי, מעבר לקושי למצוא את הזמן עבור ארוחות משותפות, קיים קושי אצל ההורים להושיב את ילדיהם. "הוא קטן", "הוא לא מסוגל לשבת כל כך הרבה זמן על כיסא".

ואז הילד גדל ולא רק שהוא לא מוכן לשבת אתכם ליד השולחן, הוא גם מעדיף לבלות עם חבריו בסוף השבוע המשפחתי שתכננתם. הוא כבר לא משתף אתכם בתוכניותיו וגם לא בחייו. אין לכם שמץ של מושג מה עובר עליו ומה הוא בעצם עושה. ואז, אם חלילה קורה איזה אסון, אתם משום מה מתפלאים "מה, הוא עשה את זה?!, אבל איך זה ייתכן? הוא ילד טוב".

ובכן, רבותיי, תפסיקו לרחם על ילדיכם. גם הקטנים שביניהם מסוגלים לשבת ליד השולחן פרק זמן לא מבוטל, במיוחד כשמשתפים את כולם בשיחה, בשירה, במשחק כלשהו, כל אחד ומנהגיו שלו. תפנימו- לא מדובר רק באוכל. מדובר בהקדשת זמן למען המשפחה. תדעו לכם, שזהו הבסיס שלכם, זאת ההזדמנות שלכם לקחת חלק פעיל בחיי ילדיכם ובחינוכם, וזאת הזדמנות שלא תחזור על עצמה.

תפספסו ארוחה אחת, שתיים, שלוש ולפתע הילד כבר גדל וכבר מאוחר מדי להתחיל להתערב בחייו. לרוב, הריצה המטורפת הזאת אחרי ממון, מעמד וכוח פשוט לא שווה את זה. במיוחד אם איבדתם את היקר מכל. אנא מכם, קחו פסק זמן והצטרפו לפרויקט שולחן משפחתי.

ב-8.4 גם אני אשב לארוחת ערב עם משפחתי כי עבורי ארוחה משפחתית זאת הזדמנות יחידה לזמן חינוך איכותי של ילדיי.

יאנה חודריקר-כנפו מנהלת את קבוצת "אמהות זאת עבודה לכל דבר"