אייל ואני נתקלים בזה בכל מקום אליו אנחנו הולכים. כשאנחנו הולכים לשכנים, כשאנחנו מתארחים בבתים של חברים, כשאנחנו מגיעים לאירועים משפחתיים, כשאנחנו הולכים לטייל בנמל עם עוד משפחה או סתם כשאנחנו יושבים באיזו הצגה עם ליאורי. כולם מציעים לילדה האהובה שלנו כל הזמן ממתקים.

הם לא עושים את זה מרוע, הם לא עושים את זה מאדישות, הם באמת רוצים להטיב ולשמח והם בטוחים שהם עושים לה טוב על הלב, אבל הם טועים.

הם ילדים וילדים אוהבים ממתקים

עכשיו, עזבו את זה שזה סוכר ועזבו את זה שזה משמין ועזבו את זה שזה משמיד כל סיכוי שהילדה תאכל ארוחת ערב נורמלית באותו יום ועזבו את זה שזה מגדיל את הסיכוי שלנו לבקר את רופא השיניים בחודשים הקרובים. עזבו הכול.

מה שהכי מפריע לי ולאייל בסיפור הזה, זה שהממתקים שמציעים לה הם בדרך כלל הזבל של הזבל של הזבל של המיץ של הזבל.

פרינגלס ודובונים ושוקו-בו וטילון ועדשים של שוקולד וחטיפי נוגט ולואקר ושטוחים וכל הדברים המזעזעים שדוחפים לילדים שלנו בכל מקום "כי הם ילדים וילדים אוהבים ממתקים", הם בדרך ריכוז של זבל.

מדובר בריכוז של חומרים משמרים מייצבים ובדרך כלל גם מסרטנים. מדובר בשמן צמחי מהסוג שהאוטו שלי לא יסבול, ממתיקים מלאכותיים זולים או סתם אוסף של חומרים כימיים שאין לי מושג מהם כי טרם השלמתי תואר במכון ויצמן.

למה אתם דוחפים לה זבל?

למה אתם הורסים לה את הבריאות? אני באמת שואלת אתכם, חברים, כל אלה שרואים את הליאורינה היפה והבריאה שלי וממהרים לפתוח לה ממתק מהסוג שמקבל עודף מעשרה שקלים. למה? למה אתם דוחפים לה זבל?

כשאני רוצה לפנק את הילדה שלי אני קונה לה גלידה איטלקית איכותית או סורבה טוב, ממקום שאני סומכת עליו, ללא חומרים משמרים וללא שמן צמחי זול. כשאני רוצה לפנק אותה בשוקולד אני קונה לה שוקולד מריר משובח או עושה לה שוקולד בריא בעצמי משקדיה, קקאו ומייפל.

כשאני רוצה לפנק אותה בעוגה אני פושטת את הרגל כדי שהעוגה הזו תכיל אגוזים ושקדים ותמרים אמיתיים (זה יקר החרא הזה!) ותכלול ממתיק טבעי כמו סילאן או מייפל. כשאני רוצה להכין לה עוגיות, אני פותחת מתכונים ואתרי בישול ועושה לה עוגיות גרנולה. וכשאני רוצה לפנק אותה בצ'יפס אני עושה לה רצועות של צ'יפס שמשולבים בו גם בטטה וגזר. אפוי עם שמן זית.

אני חרדה

אני לא יודעת ממש לבשל ואני מתעבת אפייה, אבל אני חרדה לבריאות של הילדה שלי, אז אני ממש ממש מתאמצת. ואני מודה, אני חרדה. חרדה לבריאות של הילדה שלי. אני רואה את כמות הזבל שנמצאת שם בחוץ, קוראת את המחקרים על החומרים המשמרים ועל הסוכר הזול; אני עוקבת אחרי הנזקים של האוכל המעובד, אני רואה ילדים קטנים עם אסתמה של העור, עם סוכרת ועם בדיקות דם שפעם היו מנת חלקם של אנשים בגיל המעבר ואני חרדה לבריאות שלה.

ובינינו, זה התפקיד שלי ושל בן זוגי. אם אנחנו לא נהיה חרדים לכך, מי יהיה? אז למה? למה למען השם אתם הורסים לי?

אני לא רוצה להשתתף בניסוי

ועוד משהו אחרון. לכל מי שאומר לי שגם אנחנו אכלנו ממתקים כאלה. א', אנחנו לא אכלנו כל כך הרבה ממתקים. התקציב של ההורים שלנו היה קטן יותר, החברה היתה ממוסחרת פחות והממתקים היו צנועים בהרבה. ב', בואו נודה על האמת, אנחנו חלק מניסוי עכברים ענק. עד לפני מאה שנה כמויות הסוכר, הקמח והאוכל המעובד היו קטנות.

הסבתות שלנו בתוניסיה עוד היו עושות ממתקים בעצמן מדבש וקמח. הסבתות שלנו במזרח אירופה היו ממתיקות את האורז עם קצת סוכר וקקאו כדי להפוך את זה לממתק. החשיפה המטורפת הזאת היא חדשה וכולנו חלק מניסוי שמתחיל להראות את אותותיו ותוצאותיו.

אין לי עניין לצרף את הבת שלי לניסוי הענק הזה. אני רוצה שהיא תאכל ממתק ביתי איכותי וטוב פעם בשבוע, כמו שלדעתי אדם בריא צריך לאכול ואני רוצה שהיא תעשה את זה אחרי ארוחת ערב, כפינוק ולא כדי לשבוע.

וחס וחלילה, אני לא חושבת שאני צריכה להגיד לכם מה לעשות, בריאות זה דבר פרטי. אבל בחייאת רבאק, אל תתנו לילדה שלי ממתקים.