"איזה כיף לי, איזה כיף לי". הילדה שיחקה בפינה החדשה שלה ודיברה לעצמה.

הפסקתי לרגע לשטוף כלים והסתכלתי עליה. היא ציירה על השולחן הקטן שלה, מוקפת בשני קירות צבועים בירוק ובכחול ובקיר שלישי עם טפט מהמם של פרפרים ופיות וחיות חמודות. מעליה האירה מנורה אדומה חדשה.

חודש קודם לכן הגעתי למסקנה שהגיע הזמן שאהפוך את הדירה שלי לבית, גם לי, אבל בעיקר לבת שלי, שגילתה כלפי סבלנות וחמלה על המקום חסר האופי בו התגוררתי כבר שנה וחצי. היא נהנתה פה, היו לנו אינספור רגעים מהממים, אבל הגיע הזמן להכות שורשים.

משחקת בפינה החדשה שלה
משחקת בפינה החדשה שלה

הבית "שלנו"

הקשר שלי עם הילדה הוא איתן וחשוב לי שתרגיש פה בבית. זה מתבטא בכל מיני דרכים: כשאני לוקח אותה לאמא שלה, אני לא "מחזיר אותה" או לוקח אותה "הביתה", אלא "לאמא"; כבר הרבה זמן שאני מקפיד לקרוא לבית שלי "הבית שלנו", במקום "הבית של אבא" שהיה כשרק עברתי לשם לפני שנה וחצי (עכשיו נשאר רק להוריד את הגרשיים); המרפסת שלנו, הספה שלנו, שולחן האוכל שלנו. הכל שלנו. למרות שכשחושבים על זה, אני לא זוכר שהיא התחלקה איתי בהוצאות, אבל אני לא מתקטנן איתה. בינתיים.

אז הילדה, בת 3, כפרה עליה, קוראת לזה "הבית שלנו", אבל אם תשאלו אותה איפה הבית שלה, היא לא תגיד שזה הבית שלי, אלא תנקוב בשם הרחוב בו אמא שלה גרה. זה ברור שככה היא מעדיפה להגדיר את זה ואני זורם איתה. כי היא מתוקה מאוד.

כי מה לעשות שהדירה שלי הייתה קצת מעפנה והדירה של אמא שלה קצת בדיוק ההיפך ממעפנה. שם לילדה יש חדר משלה, מרווח, עם ציורים וצבעים על הקירות ושידות והכל מסודר ויפה ומה לא. ואצלי? אצלי היה לה שולחן משלה, בסלון; ספרים בארון הספרים, שלי וצעצועים בערימות בכוך קטן שהפך ברבות הזמן למחסן.

"היה לי חשוב שהיא תרגיש חלק מהתהליך"
"היה לי חשוב שהיא תרגיש חלק מהתהליך"

הרגע המרגש בחיי?

אז הזמנתי מעצבת, את ידידתי איריס דישון, צבעתי חצי מקירות הבית, קניתי ספה מפנקת ושולחן סלון, שדרגתי קצת את המטבח והפכתי את הכוך המדכא לפינה שלה. קנינו ביחד צבעים, צבענו ביחד מדף ואת הקירות של הפינה שלה והדבקנו עליהם ביחד מדבקות. היא התרגשה מזה כל כך, למשך עשר דקות ואז עברה לעשות משהו אחר. אבל מה שלי היה חשוב זה רק שתרגיש חלק מהשינוי הזה, מהבית הזה, שתהיה שותפה אמיתית. מתוקה כזו.

והיא הגיבה בהתאם. סיפרה לגננות שאנחנו צובעים ביחד ושיש לה שני מדפים אדומים ושיש לה תמונה גדולה בפינה שלה ושאיריס מגיעה להדביק איתנו את המדבקות. והנה הגיע רגע בו הסתכלתי עלי מבשלת פלסטלינה / מרק שעועית על הכלים הוורודים הקטנטנים שלה ומפזמת כמה כיף לה. לא יכולתי להוריד מהמחזה הזה את העיניים, אבל לא רציתי שתראה אותי ושתהפוך מודעת לעצמה ואז הרגע ייעלם. אז בעיניים מצועפות חזרתי לשטוף כלים. אפשרתי לפזמון ה"איזה כיף לי" להפוך לפסקול שמלווה אותי. נזכרתי בשיחה הראשונה שלנו, כשהייתה בת חצי שנה והחלפתי לה חיתול. היא הסתכלה לי עמוק בעיניים, אמרתי לה "הההה" והיא השיבה לי ב"הההה" משלה; עניתי בעוד "הההה" והיא חזרה אחריי וכך המשכנו לדקה בערך. כמעט בכיתי. אבל הרגע הזה, הרגע הזה עכשיו, הוא הרבה יותר מרגש. הוא מושלם. הילדה מאושרת בבית שלנו. היא מרגישה שיש פה מקום בשבילה, מקום שמותאם בשבילה, שטוב בו. או, אם לצטט אותה, מקום שכיף בו.

שטפתי כלים ורעדתי מהתרגשות. איזה רגע מושלם. או כמעט מושלם.

רציתי עוד, עוד קצת. הרגע הזה יכול להיות טוב אפילו יותר, ידעתי. אפשר לזקק אותו, להשביח אותו. להכתיר אותו לרגע הכי מרגש שהיה לי עם הילדה אי פעם. להפוך אותו לתכשיט שאענוד כל חיי ואף אקח איתי לקבר. איזו ילדה מרגשת. כיף להיות אבא שלך.

"מתוקה שלי", פניתי אליה.

"כן?".

שאפתי אוויר והכרחתי את עצמי לכבוש את ההתרגשות ואת הציפייה, כדי שאוכל להוציא ממנה תגובה אמיתית ולא להסגיר את המערבולת שגעשה לי בבטן. התיישבתי מולה.

"מתוקה שלי, את שרה כמה כיף לך פה בפינה?".

עוד קצת, אני צריך רק עוד קצת ואני שם, לא רק נוגע באושר, צולל אליו עמוק עמוק ונותן לו לסחוף אותי. תענוג.

התלתלים שלה רעדו כשהנידה לשלילה.

"מה זאת אומרת לא?"

"לא, אני שרה יובל המבולבל", הסתובבה. "איזה כיף לי עם המטאטא, איזה כיף לי עם המטאטא".