"ואז יום אחד, בלי שום הודעה מוקדמת, הוא נעלם. אפילו לא הספקתי להיפרד ממנו. התבאסתי נורא. כל כך רציתי להתקשר להגיד לו שבלי שום קשר, יש לו פינה חמה אצלנו. בכל זאת, הוא היה כאן בן בית במשך שנתיים... אבל היא נפגעה ומיד זרקה לי: "אני לא מאמינה. אני זו שסובלת כאן ואת דואגת לו? את צריכה להיות איתי".
מי שלח לי פרחים?
הכל התחיל ביום האהבה. שליח מיוזע התדפק על דלתי והושיט לי זר פרחים מרשים. "הבעל שלי כזה רומנטי", הרהרתי לעצמי. "לא למד כבר אחרי כל כך הרבה שנים שעדיף להשקיע את הכסף במשהו שנשאר לתקופה ארוכה יותר ואם אפשר על האצבע?" רגע אחרי שקרעתי את המעטפה, ראיתי שהיעד הוא לא אני ובאופן מפתיע זרמי התרגשות הציפו אותי. אני חושבת שזה היה הרגע בו התעורר בי החשש שמשהו לא קונבנציונאלי מתרחש אצלי, אז איתרתי לי קבוצת תמיכה לא רשמית של אמהות שבנותיהן עברו לפחות מערכת יחסים משמעותית אחת.
ככה זה כשבבית שלך חיים בשמחה ובגיל שלושה מתבגרים וכולם נעים על רצף הזוגיות: השביעיסטית חוגגת שנה יציבה, בת ה-12, עקבית כבר שמונה חודשים. בן ה-13 הורמונלי ומחזיק באון במעמד הפרשן רווי טסטוסטרון לציפורי האהבה שמקננות אצלנו - שילוב של חוכמת חיים ותובנות "איך פגשתי את אמא?" סדרת הקאלט שלו ושל בני מינו המתבגרים.
יש שני רגעים מכוננים בהם מתחוור לך שהתבגרת - אחד זה כשאת מגלה את אמא שלך בוקעת מגרונך (זה קורה מהר מאוד כשיש לך ילדים) והשני זה כשאת מתרגשת ממערכת היחסים הרומנטית של בתך יותר מאשר משלך. אולי העובדה שיצירת המופת המחוזרת הזאת היא חמישים אחוז פרי ידי, גורמת לי לנכס לעצמי זכויות יוצרים לאהבה הבוסרית הזאת. אז אני מוצאת את עצמי מחוזרת איתן, מתרגשת איתן, נסחפת, מתאהבת, מתקשטת... עד שהן מוציאות לי כרטיס אדום.
לכל האהבות יש סוף
כן כן, אני יודעת, כל התיאוריות מדברות על כמה חשוב שיהיה תהליך של התנתקות מההורים בגיל ההתבגרות - אז שידברו. אמהות זה עם סימביוטי. באופן תיאורטי אני מבינה את הכל. באופן מעשי, לכי תעמדי בצד ותראי את הבת שלך נכנסת לרכב בפעם הראשונה בלי נהג מלווה. זה לא אחראי. גם אני הייתי שם. אני יודעת בדיוק איך הדברים האלה מתחילים - התרגשות, עיניים נוצצות, מחוות אהבה של לבבות וסבונים ריחניים, ואיך הם נגמרים - "את לא משקיעה יותר", "אתה לא משקיע יותר", "אנחנו צריכים לדבר" ו... לב דואב.
אני עדיין לא מוכנה לזה והחיים לימדו אותי ברמת סבירות גבוהה ששימי צדק "לכל האהבות יש סוף להתחלה", אז אני יוזמת 'סמול טוק' ומגששת סטטוס יחסים. מהר מאוד אני מגלה שהשתיים מנהלות ביד רמה את הזוגיות שלהן ותודה לאל, בניגוד לדפוסי ההתאהבות של אמן בגיל ההתבגרות, הן מפגינות איזון בריא, המשלב אהבה קולחת עם חיים.
וכמו את הצעד הראשון שלהן בעולם, אני כמהה ללוות גם את זה. כי אין חווייה שניה לחוויית האהבה הראשונה, אבל אז אני מבינה שמאז הצעד הראשון, קרו כמה דברים בהתפתחות שלהן והדיאדה נותרה בפנטזיה שלי. והן, כמו "דורה החוקרת", מסתובבות בעולם ומגלות דברים חדשים על עצמן, על רגשות ועל התמודדויות - בלעדי. והדבר הכי יעיל שאני יכולה לעשות זה לעמוד בצד ולהציץ. לעתים להתפעם, לעתים להחסיר פעימה ולהיות מוכנה וערוכה לימים אפורים. כי מה שבטוח, בין אם אני נשבית בקסמי אהבתן או לא, במערכת היחסים הזאת לא אוכל לפרגן לעצמי משבר פרידה.
