כשאני חושבת על הבאת ילדים לעולם, הסוגייה הבוערת שמטרידה אותי יותר מכל, היא איך יקראו לנו ילדינו: אמא ואמא? והרי זה לא ייתכן. אמא ואימוש? לא אוהבת את הסיומת "מוש" הזאת. ואולי אמא ואמאל'ה? אבל מה זאת האפלייה הזו – מישהי מאיתנו תמיד תתפס "הקשוחה יותר", זו שאין לה סיומת חמדמדה כזו בשם, שבודקת שיעורי בית ומקפידה שלא תדלק הטלוויזיה לפני 16:00 ומישהי שתמיד תתפס כ"רכה", "מלטפת", "זורמת", זו שפונים אליה כשרוצים תשובות הפוכות ומגניבות יותר משל אמא.
אבל כשאני מבינה שעשרות תינוקות לאבות ישראלים, שנולדו או עומדים להיוולד בהליך פונדקאות בתאילנד, תקועים כבר שבועות במדינה האסייתית כי עדיין לא קיבלו דרכונים ישראלים, אני מניחה בצד את זוטותיי. מה זה משנה איך יקראו לי ילדיי? העיקר שיהיו בביתם, עטופים באהבת המשפחה, מוגנים ומקבלים כל טיפול רפואי לו הם זקוקים.
מה צריך לקרות כדי שהחוק יתוקן?
אפליה על רגע מגדרי הייתה קיימת מאז ומעולם, אך אם כיום, כשבעלי הדעות הקדומות והמסורתיות כבר מבינים (יש שפחות, יש שיותר) שזכותה של האישה לפתח קריירה וחיים עצמאיים, כך על החברה (והיושבים בראשה) להבין שזכותו של הגבר לחיי משפחה – גם ללא כל צורך באמא או אמאל'ה – ולאפשר לו להביא בנחת ילדים לעולם.
כך, אם לאישה קשה להתקדם במקום העבודה, להתקבל למשרות מפתח ולקבל משכורות גבוהות, כך קל לה להיכנס להריון ולהביא ילדים לעולם, גם אם היא ללא בן-זוג וגם אם היא חיה בזוגיות עם אישה. רק זרעון קטן, זה כל מה שהיא צריכה.
במדינת ישראל, מתן תרומת זרע מעוגן בחקיקה החל משנת 1979 – שנים בודדות לאחר מלחמת יום הכיפורים. בעקבות האבידות הרבות שגבתה המלחמה, אלפי נשים נותרו אלמנות ולא יכלו להביא ילד לעולם ונולד הצורך לשמר את זרעם של החיילים שנמצאים בקבוצת סיכון. כלומר, החשבון פשוט: צריכה להתקיים כאן שואה קטנה של נשים על מנת שהמדינה תסכים להכיל תהליכי פונדקאות גם בארץ?
בלי אסונות שום דבר לא זז כאן
כן, אני יודעת שניתן להביא ילד בהליך פונדקאות בארץ. לא צריך שואת נשים, חלילה. אבל כן צריך זעזוע אחר, מתברר, מתקדם יותר. זעזוע כזה שיגרום לממשלה להעביר את הצעת החוק של שרת הבריאות יעל גרמן ולקבל את "חוק הפונדקאות" החדש, לפיו גם זוגות חד-מיניים יוכלו להביא ילד לעולם בדרך הזו ולא רק זוגות הטרוסקסואליים. בלי אסונות שום דבר לא זז כאן, כי אין לנו, לצערי, מנגנונים של בולמי זעזועים.
ומה שמתרחש עכשיו בתאילנד, הוא אסון מזעזע. האבסורד כל כך גדול ובלתי נתפס – אני מקווה שגם השרים יתפנו להפנים ולהכיל את גודל הזוועה. על מנת לחזק זאת, בימים אלו קם קמפיין חדש הקורא לשר הפנים, גדעון סער, להנפיק באופן מיידי דרכונים לתינוקות שנולדו בתאילנד, תחת הכותרת "התינוק שלך בבית - שלנו לא!" מצמרר. לא פחות.
השתעשעתי בתחילת דבריי "בבעיות" שיהיו לי ולזוגתי עת נרצה להביא ילדים לעולם. היום הזה לא רחוק, אבל הבעיות האמיתיות עוד תלויות באוויר, חבל כרוך סביב גרונן. דיברתי כאן בעיקר על הבעיות של האבות הגאים, כיוון שעל פניו, לנשים קל להביא ילד לעולם, אולם מה עם כל הנשים שמעוניינות שבנות-זוגן תשמשנה להן פונדקאית?
החלום שלי ושל זוגתי למשל, הוא שאני אשא את ילדה ברחמי כי מסיבותיה שלה, היא אינה רוצה להיכנס להריון. וכשמדובר באדם כה יפה – אין אנד אאוט – מטורף לחשוב שלא תהיה לו המשכיות. למזלה, למזלנו, אני לא מוכנה לתת לכך יד ומוכנה לשמש לה פונדקאית. איתרע מזלנו ואני לא יכולה להעניק לה זאת. אסור לי. בינתיים, רק בינתיים.
מעוניינים לתמוך במאבק ולעזור להביא את הילדים הביתה? לחצו כאן .
