חשבתי להתעלם מפרשת הזמר (לא נזכיר את שמו) ובאמת התאפקתי מלהביע דעה בענין, אבל איך אפשר להתעלם מכל מה שעלה, כאשר בדיוק בימים אלה אני מתלבטת בין בתי ספר שונים ומתקשה לבחור את המקום המתאים ביותר עבור בתי, שאמורה השנה לעלות לחטיבה?
אני קוראת דבריהן של בנות 14 מסוג של "אילו מפורסם היה מתחיל איתי, לא הייתי הולכת איתו? ברור שכן. זה מושך תשומת לב, אני אהיה 'מקובלת'" וזה מעורר בי חלחלה. "את רואה", אומר לי בעלי. "ואת רוצה לשלוח את הילדה לבית ספר חילוני". ואני? אני עדיין רוצה להאמין שלא הכל אבוד, שמדובר בזיהום מקומי ולא במגיפה, שאני לא באמת חייבת לשלוח את בתי לבית ספר דתי, כי אין דרך אחרת למנוע הדבקות.
לא תלבושת אחידה. קוד לבוש שלם
כולי תקווה שיצא משהו טוב מהפרשה הזאת, שאולי סוף סוף ההורים שבינינו ומשרד החינוך בראשם, יגיעו למסקנה שדי, הגענו לתחתית הבור וחייבים לבצע מהלכים קיצוניים על מנת להציל את המצב ולעצור את מגיפת התרבות הקלוקלת. אומר לכם גם בדיוק היכן הייתי מתחילה - במקום שלא דורש תקציבים ולא דורש כלום, למעט החלטה אמיצה של שר החינוך. אני מדברת על הכנסת תלבושת אחידה לבתי ספר, באופן ארצי ובאופן מחייב. לא עוד המלצה, אלא חובה. לא עוד החלטה על צבע חולצה, אלא על קוד לבוש התואם את מעמד בית הספר בישראל; מערכת ביגוד שלמה, כולל קביעת אורך מכנסיים וחצאית ובהזמנה מיוחדת של משרד החינוך. לא רוצה לשמוע תירוצים מסוג של "חם פה בארץ" או "זה מבטל את חופש הבחירה".
אני מזדעזעת בכל יום מחדש למראה מצעד הבנות בדרכן לביה"ס. מה זה הטייצים האלה והאיפור הזה? כך מתלבשים לבית ספר? זה נראה יותר כמו מצעד שרמוטות. ולא. אני לא טוענת שקשה לנחש את גילן של הנערות או שביגוד חושפני מעביר מסר כזה או אחר. זאת לא הנקודה וזה לא רלוונטי, היות ומדובר בקטינות. אני טוענת שלבוש זה חלק מהתדמית ותדמית זה משהו שלומדים לבנות ויש אף כאלה שמתמחים בכך ואלה הם בטח לא קטינות וקטינים. מתפקידנו כהורים לתת לילדינו את הנחיות הנכונות, במקום לזרום עם אופנת הקליפים. אם ילדינו לא יודעים להבחין בין לבוש הנועד לבמה לבין לבוש הנועד לחיי היומיום, זהו המקום להתערב והיות ומרבית ההורים התייאשו ומאפשרים כל "בא לי" של צאצאיהם, אז זהו תפקידו של משרד החינוך לקום ולומר "מספיק, עד לכאן. אין מנוס מלהקשיח עמדות".
מה דעתך על הסטיגמה על נשים רוסיות?
לפני כעשור ישבתי במעגל המפורסם של דן שילון והמנחה הדגול בחר לשאול אותי: "מה דעתך על הסטיגמה הקיימת על נשים רוסיות?" (ואתם יודעים על איזו סטיגמה אני מדברת). עד היום אני זוכרת כמה נעלבתי וישבתי שם סמוקה, מתחבטת בשאלה האם לקום וללכת, לתת לו סתירה או לענות לשאלה כל כך לא רלוונטית על סטיגמה כל כך לא מבוססת.
היום הייתי רוצה לשאול את דן שילון: "נו, מה דעתך על הבנות שגידלת? תדע לך שאני לא הרוסיה היחידה שמעדיפה לשלוח את ילדיי לבית ספר דתי (בזכות זאת קיימת רשת שובו). דע לך שההעדפה שלי לא נובעת מרצוני להתחזק או מהדתיות של בעלי. אני ומשפחות אחרות (חילוניות לגמרי), מתחברים לבתי ספר דתיים בזכות הערכים המשותפים לנו, כגון כבד את אביך ואת אמך או קוד לבוש התואם את מעמד המקום. אמנם גם בבתי ספר דתיים אין תלבושת אחידה, אבל לא מסתובבים בו עם תחתונים בחוץ. אלו ערכים שאבדו בזרם חילוני".
כיום כשאני בפני החלטה על המשך לימודי בתי, עצוב לי שבבחירת בית הספר אני שוקלת לפסול זרם חינוך שלם מחשש שילדתי תחשב לכבשה שחורה (או בעצם לבנה), עוד לפני שלמדו להכיר אותה. ומדוע? כי היא מתלבשת שונה; כי יש לה טיפת טעם וקצת כבוד עצמי?
ובכן, אין כמעט בית שלא התנהל בו ויכוח על מי צריכה ליפול האחריות בפרשת הזמר ואם בכלל. לדעתי אין זה משנה כלל. מה שאנחנו צריכים לשאול, זה האם אכפת לנו מאותן הבנות או לא. ואם התשובה היא כן, אז חייבים לפעול. חייבים להתחיל איפשהו. אני אומרת לכם - תלמדו משהו מהנשים הרוסיות. תראו כיצד אנו התלבשנו לבית הספר וכיצד נראינו עד סיום התיכון. אוי ואבוי למישהי שתפסו אותה עם איפור או עם תכשיט על האף בכתלי המוסד. עזבו רגע את הערכים בצד. נגיע אליהם. תתחילו בקטן. אי אפשר לצפות מנוער שיכבד הורים, מורים ובעיקר את עצמם, אם הם אפילו לא יודעים מה זה להיראות מכובד.
