במשך שנה שלמה פגשתי אותה מדי בוקר, כשהבאתי את נועם הקטן שלי למעון. נועם "פותח" את המעון, שכן אני מביאה אותו בשבע בבוקר בדיוק. דינה נמצאת על המדרכה, בוקר בוקר, בסופות רעמים ובבקרים לחים ודביקים, עומדת בפינת הרחוב, לבושה בטוב טעם, מאופרת בקפידה, השביס מהודק לראשה ועיניה נוצצות מאושר. ככה מדי בוקר, היא עומדת ומחכה.
התשובה נמצאת בפרטים הקטנים
תמיד תהיתי ורציתי לשאול אותה למה היא מחכה. היא נראתה יותר כמו אישה היוצאת לאירוע, מאשר כמו אישה שמחכה להסעה שתאסוף אותה לעבודה - ניצבת מתוכשטת ומאופרת, בלי תיק, ככה, עומדת ומחכה. עד שיום אחד לא התאפקתי.
"סליחה שאני שואלת אותך. מן הסתם שמת לב שאנחנו נפגשות כאן זה מספר חודשים ואני סקרנית. למי את מחכה?"
"אני מחכה לבעלי", השיבה לי דינה בעיניים מוארות.
"אני אוספת אותו מתפילת שחרית ומלווה אותו הביתה". אז גיליתי שדינה היא אמא לשבעה ילדים ובכל בוקר, תקשיבו טוב, היא מתארגנת ובזמן שהילדים שלה יושבים לאכול ארוחת בוקר, היא מחכה לאבא שלהם שיחזור מהתפילה. לכבוד האירוע הזה היא מתקשטת ומתאפרת בוקר בוקר. לא מפספסת אפילו בוקר אחד. פלא שהזוגיות הנפלאה שלהם היא שם דבר בכל האיזור? עם יד על הלב, דמעות נקוו לי בעיניים מהתרגשות ומהמסר הגדול שהעבירה לי.
אם חיפשתי תשובה לשאלה שתמיד שואלים אותי, דינה העניקה לי אותה על מגש של זהב. איך משמרים זוגיות רבת שנים? זהו נושא שדשים בו שוב ושוב. זוג מתחתן ומקים משפחה. אחרי שכבים אורות הניאון ושוככים הדי התזמורת המלווים אותם, הם נזרקים לחיים האפורים וצריכים לנסות לשמר את הזוגיות היפה, לחדש את ההתלהבות, לברוא פרפרים מחדש. איך עושים את זה? מתברר שהאמת הרבה פחות דרמטית ממה שחושבים. היא נמצאת בפרטים הקטנים, במחשבה על הזולת, בהתמסרות שמביאה לאכפתיות.
לנגב את האבק ולמצוא שם פרפרים
דינה לא מבינה מה הגדוּלה שבה והמחוות שבעלה עושה כלפיה, כמעט מובנות מאליהן. "אם אישה מחליטה לחשוב על בעלה ולעשות לו טוב, היא מגלה שמבלי משים בעלה מתנהג אליה באותה צורה". והיא צודקת.
אני זוכרת איך במהלך אחד ההריונות שלי, התקשר אלי הפרטנר. היה זה לאחר חצות הליל. הוא בדיוק סיים אסיפת הורים בבית הספר שלו והתקשר להודיע שלא אדאג. הוא בדרך הביתה. "ואוו, מתחשק לי עכשיו עוגת קצפת עם פירות", זרקתי באוזניו בלי להתכוון. הייתי באמצע כתיבת כתבה שעסקה באוכל, מה שהפעיל לי את בלוטות הטעם. שעה ארוכה חלפה ושעה נוספת והוא לא היה זמין בנייד. מחוגי השעון חצו את השעה אחת בלילה. התחלתי לדאוג. פתאום הוא נכנס בדלת עם חיוך גדול על הפנים וקופסא בידו.
"נסעתי במיוחד לירושלים וחיפשתי קונדיטוריה פתוחה בכל העיר, כי אשתי ההרה חשקה בעוגת פירות. יגעתי, חיפשתי ומצאתי", הוא היה מאושר. לעולם אזכור לו את המחווה הזאת.
וכשאני זוכרת מה מרגיז את בעלי ואיך הוא אוהב למשל, שהרצפה תהיה נקייה מחפצים ואני עושה זאת – אני יודעת שהתאמצתי למען ההרגשה הטובה של שנינו. גם אם אין לי האפשרות לחכות לבעלי מדי בוקר או ערב וללוות אותו הביתה, כמו שדינה עושה, אין ספק כי למדתי ממנה משהו ואחפש לעשות אותו בתנאים המתאימים לזוגיות שלנו, כי כל אחת ואחד מכיר/ה את המחוות הקטנות שיאירו את הלב של בן או בת הזוג שלו.
לפעמים צריך לנער קצת את אבק השגרה שדבק בנו ולגלות מתחתיו את הפרפרים והניצוצות החבויים שליוו אותנו בהתחלה – ולהוציא אותם לאור מחדש. שנה חדשה זו ההזדמנות החדשה של כולנו – כל יום הוא חג האהבה.
