בסינית, המילים "משבר" ו"הזדמנות" נכתבות בצורה כמעט זהה, ואכן, מה שלמדתי אני על בשרי לפני כארבע שנים, כשיצאתי אל המסע, היא העובדה שאפשר להפוך כל משבר לנקודת זינוק. כך היה גם אצלי. משבר אישי שחבק כמעט את כל תחומי חיי – האישי, הזוגי, המקצועי – בדיוק בזמן הקוסמי הזה של גיל 40, הפך בסופו של דבר למתנה הכי גדולה שקיבלתי – לרומן "כותבת ומוחקת אהבה",
שאלפי קוראים כבר נכנסו בין עמודיו.
כדרכם של משברים – הם יכולים לנתץ אותך והם יכולים לחזק אותך. המשבר שלי חיזק אותי וגם תוצאותיו – הריון שהסתיים בהפלה כואבת וגרם לי להבין את כוחה המעצים של זוגיות ארוכת שנים ומחבקת – היה משהו לקחת עמי לדרך.
פתאום נגמרים לנו התירוצים
בסופו של המסע, הגעתי אל ד"ר רונית נשר, לשיחה. ניסיתי להבין איתה ובעזרתה - מה יש בו בגיל 40 הזה, שהופך את עולמנו על פיו. "מה שקורה לנו בנקודת הזמן הזו של אמצע החיים זה פלא", היא ניסחה את זה כל כך יפה. "פשוט נגמרים לנו התירוצים. אנחנו מביטים לחיים שלנו בלבן של העיניים, סופרים את מה שכבר עשינו, חושבים על מה שעוד נכון לנו ומבינים שזה ה'מאני טיים'. מבינים שאנחנו בני חלוף ופתאום, בום. אין תירוצים".
"אין תירוצים?", הקשתי. "למה הכוונה? אין יותר 'אכלו לי שתו לי', 'אמא שלי לא חיבקה אותי', 'הבוס שלי לא מבין אותי', 'האקס שלי מתאכזר אלי'? אנחנו פתאום לוקחים אחריות על החיים שלנו?"
בדיוק", היא עונה. "פתאום, באמצע החיים, אנחנו מבינים שהחיים שלנו הם הכי שלנו עכשיו. הילדים כבר גדולים מספיק כדי לפנות לנו זמן ופתאום יש לנו מרחב להתבוננות פנימה, לשיחות עם עצמנו ולהצפת השאלה 'מה אני באמת רוצה מעצמי', 'מה עוד נדמה לי שמגיע לי ולא השגתי'".
זה בדיוק מה שקרה לגיבורה שלי, יעל אלדר, שיצאה למצוא את מה שנדמה היה לה שחסר לה. אפשר להגיד שהיא הגיעה לרגע הזה שבו החיים עוצרים לפתע, כשיש צורך בלתי נשלט לערוך "ספירת מלאי" ולחשב מסלול מחדש, ממש כמו הדמויות של אינגמר ברגמן ב'תמונות מחיי נישואים' או כמו ג'ודי דייוויס ב'סלבריטי' של וודי אלן, שמגלמת את רובין סיימון בהתמוטטות קולוסאלית שסופה גאולה. כל המסעות הללו נפגשים בצומת אחד משותף: הרגע שבו נופל האסימון ומבינים ש"עוד מעט נמות וכדאי להספיק לחיות.
"לכן אני מדגישה תמיד בפני המטופלים שלי שמי שחווה את המשבר הזה, אלה הם בדרך כלל אנשים אופטימיים וחזקים", רונית מסבירה לי. "אנשים עם מודעות, שמרגישים שמגיע להם יותר, אלה שבפנים מרגישים ומאמינים שיכול להיות להם יותר מדויק או יותר נכון ויותר מותאם לצרכים שלהם.
להישאר בנישואין: בחירה או פשרה?
"ומה עם אלה שלא מרגישים שמגיע להם יותר, ששמחים בחלקם ופשוט מדלגים על המשבר הזה?" אני שואלת את רונית. "את באמת מתכוונת לכך שהם מפספסים משהו?"
"כן", היא עונה בלי להתבלבל. "לדעתי הם מפספסים את ההזדמנות הגלומה בגיל הזה, כי מי שמדלג על המשבר אולי מדלג על ההתמודדות, אבל הוא גם לא נהנה מהסיכוי לשינוי שהמשבר מביא איתו".
אומרים שזה קשור גם לפחד מפני המוות שתוקף אותנו בגיל הזה, לכך שאנחנו פתאום מבינים שהחיים הם סופיים.
רונית: "כל אלה שולחים את גיבורת הספר שלך למה שקוראים בפסיכולוגיות ההומניסטיות המתקדמות, כמו למשל פסיכולוגיית הגשטאלט או הפסיכולוגיה החיובית, בשם "אלמנט הבחירה", כשהכוונה היא הבחירה של האדם במשמעות שהוא נותן לחייו. למשל, אישה בגיל 40 שעוברת משבר אישי-נשי או משבר בזוגיות ואחרי שנה או שנתיים ושלוש של חפירות עצמיות והדדיות, בוחרת להישאר בתוך היחסים, סימן שהיא בחרה במקום הזה, שמשרת הכי טוב את הצרכים הרגשיים-מנטליים-מיניים-חברתיים שלה".
"את מדברת על בחירה. לי בראש מהדהדת המילה פשרה..." אני אומרת לרונית. "בעיקר כשמדובר ביחסים זוגיים ארוכי שנים שהתעייפו, אבל שלא כל כך פשוט לפרק... ילדים, משפחה, הורים, אחים, חברים משותפים, דירה, רכוש... החיים, את יודעת, הם הרבה פעמים אוסף של פשרות".
רונית: "בהרבה מקרים שאני רואה, בהחלט כמו שקורה לגיבורה ברומן שלך, יש הסתכלות חדגונית על בן הזוג. פתאום הוא אפור ומשעמם. גם יעל אלדר, גיבורת הספר, אומרת ברומן שבן הזוג שלה, שהיה הסלע היציב והבטוח..."
ענת: "...הוא כבר לא לונה פארק".
אנטרקוט בכל יום - כמה זמן אפשר?
"במהלך קריאת הספר חשבתי לעצמי", משתפת אותי רונית. "האם יעל מבינה שזה קצת ילדותי להסתכל על הדברים באופן הזה, אבל זה בדיוק מה שקורה לנו בגיל הזה. פתאום אנחנו רוצים את הצבעוני, את האחר. הצורך במיניות מחודשת אצל נשים בגיל 40 לא מגיע לבד. הוא מגיע גם עם הרצון להיות שוב מחוזרת".
"כמו שיעל אומרת" אני עונה לה, "שהיא רוצה להרגיש שהשמיים שוב רועדות סביב כנפיה, להרגיש שהיא מעניינת, שהחיים שלה לא מסתכמים בדפוסים המקובלים והמוכרים מראש, אלה שהיא יודעת כבר בעל-פה".
רונית: "מה שיעל חווה, דומה בדיוק למה שחווים הרבה מאוד אנשים שנמצאים בקשר זוגי ארוך טווח – הרצון לשבור את הקונבנציה, לפרק את התבנית המוכרת מדי. בפסיכולוגיה אנחנו קוראים לזה 'קיבעון תפקידים בזוגיות' - מצב שבו כל אחד מבני הזוג נכנס לתפקיד קבוע שלקח על עצמו.
"כמו שקורה אצל יעל ובועז ברומן?" אני שואלת. "מצב בו הוא היציב והשקול וההגיוני והיא האימפולסיבית והיצרית והסוערת? האם הם יכולים פתאום להחליף תפקידים? זה לא עניין של אופי?"
רונית: "אני אחזיר לך בשאלה. כמה אפשר לאכול אותה ארוחה בכל יום? האם זה לא משעמם ומאוס בסופו של דבר? האם קיבעון בכל תחום שהוא לא הופך להיות עניין משעמם?"
ענת: "את מתחילה להזכיר לי את אייל גולן עם האנטרקוט והממרח שוקולד..." אני צוחקת. "עוד רגע אני עולה לרקוד על השולחן".
רונית: "אבל זה נכון! אם בכל יום בני הזוג לוחצים 'פליי' על אותו סרט ויודעים איך כל דבר יסתיים עוד לפני שהוא התחיל – זה באמת לא מרגש יותר. הרבה פעמים מטופלים אומרים לי 'אני רוצה לקחת את אשתי לקמפינג בחוף הים כמו שאני אוהב, אבל יודע מה היא תגיד לי, שחול של ים זה מלכלך ושהיא לו רוצה לישון באוהל, אז אני מראש מוותר'. הוא מוותר, ואולי מחפש מישהי אחרת שתתרגש מהריגושים שלו והתוצאה היא שהזוגיות נפגעת".
לא תמיד זה חייב להסתיים במאהב
"הזוגיות נפגעת?" אני מקצינה. "היא גוססת! תקשיבי לי טוב. היא לא נפגעת. היא מתה! כשהסקרנות נעלמת, מגיע גזר דין מוות ליחסים, כי הרי הקיבעון המחשבתי שלנו וגם הקיבעון שלנו בתפקידים שלקחנו על עצמנו, גורמים לנו לא לשתף את הצרכים ואת התשוקות, כי כאילו כבר יודעים והדגש הוא על כאילו יודעים – מה בן הזוג יגיד. אין יחסי גומלין, אין הפרייה הדדית, אין משהו מסקרן שמוביל קדימה. מה אני אגיד לך, זה ממש מייאש. מה עושים? איך יוצאים מזה?"
רונית: איך יוצאים מזה? את הרי יודעת איך נגמר הסיפור, יא מצחיקה אחת, את הרי כתבת אותו...
ענת: "אוקיי, צודקת, צודקת, אבל בניגוד למה שקורה ליעל הגיבורה, זה לא תמיד חייב להסתיים במאהב, נכון? כלומר, בחיים, ולא בעלילה של ספר, כשאנחנו יודעים שלדבר הסוער הזה יש גם מחיר גבוה שנהיה מחויבים לשלם, אז זה פתאום זה לא כזה מפתה. זה אפילו די מפחיד ומשתק. בחיים, המאהב הוא לא הפתרון, אלא החיפוש הוא העניין. ההקשבה לקול הזה שמדגדג לנו בבטן ומבקש שינוי".
רונית: "נכון, ולכן השינוי יכול להיות גם תחביב אקסטרים חדש או מסע נשים להודו או המסעות של מלכת המדבר. הרי לא סתם ממוצע הגילאים שם הוא 40 עד 50, כי בדיוק בגיל הזה אנחנו מחפשים את החדש ואת המסקרן. והמסקרן לא רק אצל האחר, אלא החוכמה היא קודם כל לחזור ולהסתקרן לגבי עצמנו, לחפש בעצמי מחדש מה מגוון הרגשות שלי, מה מפעיל אותי מבפנים, מה יכול עוד לעניין אותי, מה עושה לי טוב, מה מרגש אותי. העולם גדול ופתוח. לא יכול להיות שנגמרו הדברים שמסקרנים אותי".
ענת: "פשוט לאמן את שריר הסקרנות? את אומרת בעצם שסקרנות זה סטייט אוף מיינד, זה שריר שצריך לפתח על ידינו בשביל עצמנו וללמוד להיות מרוצות מעצמנו וממה שיש לנו? אבל בואי, תהיי רגע כנה, הרי לא באמת אפשר להתרגש מחוג חדש כמו שמתרגשים מאהבה חדשה, מהתאהבות חדשה. ועדיין נותרנו עם עניין המחיר שאנחנו לא מוכנים לשלם".
רונית: "נכון, ולכן, מי שסתם חוג לא מספיק לה, שתלך על האקסטרים. שתלמד לגלוש גלים, שתלמד להטיס מטוס קטן, כי הרי גם המאהב הופך להיות משהו שמתרגלים אליו והוא כבר לא מרגש והוא כבר לא מסעיר ואז נשארים רק עם תחושת ההחמצה בפה ועם החשבון ביד ופתאום אחרי שההתלהבות נגמרת מגלים שגם לו משפחה".
כל הדרכים מובילות לכביסות
כך בעצם יעל אלדר מגלה ברומן שלמעשה אחרי כמה חודשים של לונה פארק, גם המאהב הזה שלה הופך להיות מוכר וידוע ויש לו אותו ריח של זיעה ואותם גינונים מעצבנים של גבר בן ארבעים פלוס.
רונית: "בדיוק! מאהב יכול להישאר מרתק רק כשהפנטזיה שולטת. ברגע שיש את ההתרגלות, ברגע שגם פה נגמרת הסקרנות וברגע שהמציאות סודקת את קירות הפנטזיה – הכל מתחיל להתפוגג וזה כבר לא סרט קולנוע סקסי. זה כבר חיים עם מגבלות ועם פשרות ועם צרות. יעל מתארת בספר איך דרור זונח את המכנסיים על רצפת חדר האמבטיה בסקס הראשון שלהם במלון בניו יורק ונקישת האבזם באריחי הקרמיקה נשמעת סקסית בעיניה, אבל אם הם ינהלו מערכת יחסים ארוכת טווח והיא תצטרך בעוד כמה שנים לאסוף אחריו את הבגדים, היא כבר לא תתלהב".
ענת: "אלוהים, איך הגענו ממאהב לכביסה? את יכולה להסביר לי?"
רונית: "כי ככה זה נשים. בסוף הכל נגמר בכביסות... לא, סתם, אני צוחקת. מה שחשוב לי שתביני זה שההתלהבות הזו הרי לא נשארת. במערכת היחסים של בני הזוג, מה שנשאר זה החברות והשפה המשותפת שכבר נרקמה והתגבשה, והרצון להתפתח ביחד ולהתרגש ביחד כי מרגישים שבנינו משהו ביחד ואפשר להיטיב אותו".
ומה בקשר לתשוקה?
"רגע, רגע, ומה עם התשוקה?" אני שואלת את רונית. "איך מחזירים את התשוקה ליחסים? הרי זה מה שיעל מחפשת, את התשוקה שהלכה לאיבוד".
רונית: "אבל היא הלכה לאיבוד גם בגללה, כי אצל נשים תשוקה היא מהראש. זה הכי קלישאתי והכי ידוע".
ענת: "נו, אז את רק מחזקת את מה שאני אומרת, שאם אין בצד השני משהו מסקרן, זה לא יעבוד גם במיטה וכמה כבר מסקרן יכול להיות מישהו אחרי שאת חיה איתו 20 שנה ומכירה אותו מכל הכיוונים?"
רונית: "אבל זה בדיוק הרעיון, למצוא מחדש את הסקרנות. הרבה נשים בגילאי 40 כשאני מדברת איתן, אומרות: "בעלי רגיל לתנוחה המסיונרית 3 דקות וגמרנו" ומספרות שהן מפנטזות על מערכת יחסים שבה הכל יותר סוער ומרגש. את רוצה את הסוער? תלבשי כתונת משי אדומה ותפתיעי אותו. אבל כשאני אומרת לה את זה היא מבטלת את הדברים ומחזירה: 'אין סיכוי. אני יודעת איך הוא יגיב. הוא אפילו לא ישים לב'. שטויות. אני רוצה לראות את הבעל שיהיה אדיש לכתונת משי אדומה. הוא אולי יהיה נבוך ואת אולי תהיי נבוכה, אבל אדישות לא תהיה שם".
ענת: "אז בגלל זה אנחנו מוותרים מראש, בגלל האדישות, בגלל הספקנות? אולי בגלל שאנחנו אדישים ולא אוהבים להתאמץ?"
רונית: "כן. לפעמים אנחנו לא אוהבים להתאמץ, גם אם זה נוגע לדבר הכי חשוב לנו – הזוגיות שלנו. לכן, כשמגיעים אלי זוגות לטיפול זוגי, אני קודם כל שולחת אותם לעבור חוויות משותפות – להירשם לסדנת בישול ביחד, ללכת לרכוב על סוסים ביחד, לפתח תחומי עניין משותפים, כי עניין מכניס שיתוף ושיתוף יוצר חברות וחברות היא המפתח לזוגיות ארוכת שנים".
ענת: "טוב. אותי שכנעת. אני הולכת לחפש לי חוג גלישת גלים".
רונית: "ואל תשכחי לקנות גלשן!"
