כשאני מתיישבת לכתוב טור, בדרך כלל המילים פשוט בורחות לי מבין האצבעות ונשפכות מהמקלדת. הפעם הבטתי שעות במחשב ולא היה לי מושג איך אתחיל לכתוב את הטור הזה. דמעות זולגות לי מהעיניים ואני לא מצליחה למצוא את המילה שאיתה אתחיל. איזה משפט יסביר יותר מכל את הכאב?

קצצו, אבל למה אתם מחייכים?

אני רואה לנגד עיני שני דברים מנוגדים - מצד אחד, את פניהם של האנשים שפגשתי בטיול הקבוע שלי ביום שבת, בשכונה שלנו, בישוב בו אני חיה - פנים מלאות צער, כעס, חרדה. ומצד שני - אני רואה את פניהם הזחוחות, המחייכות, של האנשים שם למעלה, שהחליטו לקצץ בבשר החי של משפחות קשות יום. אני לא מוצאת תשובה לשאלה אחת: למה אתם מחייכים? נכון, לא היתה ברירה והיה צורך לקצץ בתקציבים שונים, אבל למה להפגין שמחה? יותר נכון היה, יותר אנושי, להודיע על הקיצוץ בפנים עגומות, המשתתפות בצערם של מי שכל שטר של מאה שקלים בשבילו הוא עוד גביעי לבן לילדים. מה גורם לכם לחייך כשאתם מקצצים לאנשים? מאיפה הרוע הזה קנה שביתה בלבכם, לב האבן שאינו יודע צרת הרעב? כל המהלך הנוראי הזה של הקיצוץ היה כדי לפגוע רק בדבר אחד: בחלשים.

בשבת יצאתי עם הקטנים לטיול הקבוע שלנו. זה היה אחד מטיולי השבת העצובים ביותר שעשיתי מימי. אווירת נכאים תלתה באוויר.

"חוצפה. יושבים חברי כנסת זחוחים עם משכורת שמנה ופגרת קיץ ואומרים לנו לצאת לעבוד", התלוננה שולי. "כאילו שאנחנו לא עובדים - שני בני הזוג. רק קצבאות הילדים שלנו, כבשת הרש, הן אלה שיצילו את המדינה?"

יכולתי להסכים עם כל מילה. באופן אישי, זכיתי לראות מקרוב בזבוזים אדירים במשרדי ממשלה שונים, שכשאתה נתקל בהם, ברור לך שלמדינה הזאת יש כסף והרבה.

"בושה שהגענו למצב הזה, בו יורקים על אנשים עובדים ועוד אומרים להם שהם לא עובדים. אין לנו אפילו את הזמן והיכולת לנגב ת'יריקה כי אנחנו שקועים בעבודת פרך. כי כן, אם אתה רוצה לשרוד בישראל 2013, אתה חייב לחזור לימי עבדות עתיקים.

"תעבדו. 12 שעות ברציפות, תקבלו משכורות רעב, אל תצאו לחופש, אל תאכלו חלילה אוכל בריא, כי אין לכם כסף. אין לכם הזכות לחיות כי אתם אנשים עובדים".

הלכו גם הגְרושים. נשאר רק החור

שולי, אמא לחמישה ילדים, שעובדת בסופר כקופאית ראשית ועוד שעות נוספות במשמרות של 12 שעות ברציפות, שולפת לי תלוש משכורת. תקשיבו טוב. אני מצטטת מה שראיתי שחור על גבי לבן: מאה שבעים שעות - ארבעת אלפים שקלים! לו היא לא היתה מציגה בפני את התלוש, הייתי בטוחה שהיא משקרת.

"בעלי עובד בשמירה ואנחנו בקושי מכסים את השכירות, את הלימודים של הילדים, את הנסיעות המינימליות באוטובוס ואת הוצאות המחייה הבסיסיות", היא מפרטת באוזניי.

המשכתי הלאה ופגשתי את אורנה. במשך שנים עבדה בצהרון מטעם החברה למתנ"סים עד שהעבירו את העובדות לידי משרד החינוך. אורנה החרוצה, בעלת הראש הגדול, ידעה למצות את המשכורת של 5,000 ש"ח למשפחה של ארבעה ילדים. היא בישלה אוכל בריא, מזין ומאוזן ותפרה לילדים בגדים לתפארת, משאריות בדים שקנתה ב"גרושים" (המילה האהובה עליה ביותר). עכשיו הלכו גם הגרושים. נשאר רק החור. אורנה נותרה לעבוד במסגרת משרד החינוך מחוסר ברירה והמשכורת שלה ירדה ל-1,800 ש"ח בלבד. כדי להשלים הכנסה, החלה לעבוד בהסעות תלמידים. היא עובדת משבע בבוקר ועד ארבע וחצי אחר הצהרים. משפחה של שש נפשות שמשכורתה של האם בקושי מגרדת את ה-4,500 ש"ח לחודש. בעלה של אורנה אינו דינמי כמוה, אבל עובד ומרוויח פחות ממנה.

אבל אורנה רוצה להיות אופטימית ולהסתכל קדימה. "אני במצב הזה כי לא למדתי שום מקצוע. להורים שלי לא היה כסף לממן לי לימודים. אני לא רוצה להמשיך שרשרת דורות של בערות. תמיד חלמתי שילדיי ירכשו השכלה ויצאו ממעגל העוני, אבל הלימודים של בתי עולים 1,700 ש"ח לחודש. אין סיכוי שאוכל לאפשר לה לממש את עצמה".

ובינתיים היא נקרעת בעוד עבודת ניקיון והפנים שלה חרושי קמטים. זקנה קפצה עליה. "אפילו את קרם הפנים הפשוט שעולה 59 ש"ח במבצע אני לא מסוגלת לקנות", היא אמרה וקמט נוסף של מרמור נחרץ בפניה.

מה יעשו עכשיו אברכי הכולל בשוק העבודה?

חברי ממשלה יקרים, רדו קצת אל העם, הקשיבו למצוקות שלו מקרוב ונסו לפתור אותן באמת ולא בהינף של קיצוצים. אתם טוענים שאנשים לא עובדים? "אנשים לא עובדים. אנשים נקרעים", מצטרפת לשיחת הרחוב שלנו גם אשתו של חיים. חיים, בחור שתורתו היתה אומנותו, עזב את ספסלי הכולל והתגייס לצבא. היום הוא מחפש עבודה - מגרד פה, מגרד שם. "אומרים לנו 'צאו לעבוד'. איפה בדיוק?" מבררת אצלי הרעיה הכואבת. "אחרי אינספור ביקורים בלשכת התעסוקה, הוא קיבל עבודה זמנית עם משכורת זעומה להחריד".

אברכי הכולל ספגו קיצוץ אכזרי של מאות שקלים. חשוב לדעת שגם קודם, אברך היה משתכר משכורת נמוכה הרבה יותר משכר המינימום בשוק. אוקי, אנחנו מבינים שאתם לא מעריכים את ערכה של התורה כשומרת על עם ישראל, אבל נניח לצד הדתי. החלטתם לסגור את כל הכוללים ולהוציא את האברכים לשוק העבודה? ברמה הפרקטית - ככה עושים את זה? האם אלפי האברכים שתורתם אומנותם יקומו מחר בבוקר וידעו מה לעשות? האם שוק העבודה מוכן לקלוט אותם? נתתם להם פתרונות?

לפני שחותכים וזורקים אותם לכלבים, הכינו פתרונות, תנו להם תקופת מעבר, העניקו להם מלגות קיום עד שיסתדרו ברכישת מקצוע שיתאים לשיטה שלכם.

למה לאישה עובדת אין עזרה בבית?

אז מה קורה כאן? למה משקרים לנו? אלוקים אדירים, כולנו עובדים ועובדים קשה מאוד וכ"פרס" הממשלה מקצצת לנו בקצבאות. הילדים שלנו התחילו את שנת הלימודים, אבל לא כולם מסודרים בצהרונים, בזמן שההורים נקרעים בעבודתם. אנחנו כולנו עם משכורות ממוצעות במשק ולמרות זאת אמורים לשלם חצי מהמשכורת שלנו לצהרון פרטי עד כי יבוא גואל.

"נראה לי", כך אומרת אורנה בעלת חכמת הרחוב. "שסופרים מנהלים את המדינה. הם כותבים סיפורים ומשחקים אותם לפי תסריט לא הגיוני". אולי מישהו יסדר לי פגישה עם הראשים שם, בממשלה ואוכל לשאול אותם: למה לאישה עובדת אין את הזכות הבסיסית להחזיק עזרה בבית? למה לאישה עובדת אין את היכולת לצאת לחופשה פעם בשנה? ולא, אנחנו לא רוצים לשמוע שיהיה טוב בעוד שנתיים, כי המציאות מוכיחה שהבטחות מתייבשות על העץ. יש הרבה כסף במדינה הזאת - כסף למה שרוצים. תסתכלו על פרויקטים הזויים שבולעים מיליונים. הבנתם? לא מספיק שאתם זחוחים. אתם לא מחשבים כמה מיסים אתם מפסידים מהמהלך הזה. הלו, חלם זה כאן.

אולי מחר בבוקר אתעורר ליום חדש, אשפשף את העיניים ואומר תודה לאלוקים שגיליתי שכל מה שגוללתי כאן היה רק חלום על חלם.