חוזרים למירוץ
ובכן, זה המקום להזכיר על מה אנחנו עומדים לוותר בעוד פחות מעשרה ימים: לא עוד בקרים ארוכים ומתמתחים כחתול בשמש, לא עוד השכמה רגועה ובית שקט וממוזג לתחילתו של יום ומתבגרים שמקיצים לאיטם באמצע הצהרים וסלון שמלא בערוצי המוזיקה בטלוויזיה ובצלילי גיטרה מתמשכים ובחברים שרובצים בלי שעון ושוכחים לחזור הביתה ונשארים לישון. לא עוד לילות בהם פותחים שולחן באחת עשרה, עושים מרתון מונטי פייטון בחצות ולא מודאגים מכך שמחר יש צלצול...
רק עוד כמה ימי חירות
כן, רק עוד כמה ימים של חירות מוחלטת (כי החופש הגדול הזה הוא שלי לא פחות מאשר שלהם) ולחיינו יחזרו טרטורי צלצול ההשכמה (כל כך אוהבת יקיצה טבעית) והבקרים הלחוצים (אמבטיה אחת! שירותים אחד! שני מתבגרים! מזל שאב הבית מתעורר הרבה לפני כולם ומסיים את ענייניו מוקדם) ושוב ייורטו השאלות המעצבנות ("הכנת, עשית, לקחת, למה שכחת").
וכמובן, מסדר הכריכים המייגע (כמה הרבה יותר פשוט לפתוח את המקרר ולארגן צלחת פירות שטופים ומתוקים לארוחה הראשונה של היום) והיכרות עם מורים חדשים שמשאירים טלפון לא מוכר על הלוח ושעות תחומות בהן אפשר להתקשר (למוטי, המורה הגבוה של השנה שעברה, יכולתי לצלצל גם בשעת לילה מאוחרת והיינו מנהלים שיחות מצחיקות במשך דקות ארוכות) ואסיפות הורים מעצבנות בהן כולם חושבים שהם יודעים הכל וחייבים להוכיח את זה קבל עם וכיתה.
וכמובן גם מחברות וספרים וטפסים למלא וצ'קים חדשים לרשום (אתם עשיתם פעם חישוב כמה עולה להחזיק ילד בבית הספר? הרבה, הרבה יותר יקר מהחופש הגדול!) וריצות אחר ציונים והישגים (מזל שאת המיצ"ב ביטלו. טירוף אחד פחות), וויכוחים על מכונת החטיפים ועל מזון בריא (כשהם בבית, בחסות המזגן והמסכים, יש הרבה יותר שליטה על מה שאוכלים) וילקוטים כבדים ולוקרים שבולעים חיים שלמים (שוב המחברת בלוקר? אז איך תכיני שיעורים?)
בחיי שאין לי כוח לכל זה. כמה כיף שקצת פחות מעשרה ימים אחרי שמתחילה טירונות תחילת השנה, יוצאים לאפטר ארוך של חגים. מבטיחה לנסות להפנים ולהתרגל ולהתיישר לימין רגע אחרי האתרוגים.
ענת לב אדלר, מחברת הספר כותבת ומוחקת אהבה .
