אחרי 21 שעות של לידה ארוכה ומתישה, ברגע אחד – העייפות נעלמה והתחלפה בהתרגשות עצומה. המיילדת הניחה את התינוקת היפהפייה על בטני וקראה לאמא שלה לבוא לחתוך את חבל הטבור. אחר כך היא הניחה את תאיר בזרועות אמה. התבוננתי בהן והרגשתי גאווה גדולה וסיפוק עצום. עמדו מולי זוג הורים, אורית ויוסי (השמות בדויים), שעברו 12 שנים קשות של טיפולי פוריות, ציפיות ואכזבות אין קץ, עד לרגע הזה, שבו ילדתי עבורם את בתם הקטנה. בזכותי הם עכשיו הורים.

אוהבת להיות בהריון

הכל התחיל כמה שנים קודם לכן, כשהייתי בחופשת הלידה עם בתי השנייה, שנולדה בהפרש קטן מהראשונה. היינו זוג הורים צעירים ומותשים, מנסים לתמרן בין אינספור המשימות העומדות בפנינו, טובעים בעומס ובעייפות. הרגשתי שזהו, אני סיימתי להרות וללדת ואין סיכוי שנוכל להתמודד עם עוד ילד. יחד עם ההשלמה הזו, בא גם עצב גדול. מאוד נהניתי להיות בהריון. ההריונות שלי עברו בקלות רבה, אפילו בכיף. גם הלידות היו עבורי חוויות מעצימות, מרגשות ומאושרות, אפילו כשהיה קשה. הצטערתי עם כל מחשבה שחלפה על כך שלא תהיה לי עוד הזדמנות לחוות זאת.

יום אחד, בכמה רגעים של מנוחה מול הטלוויזיה בערב – הוקרן פרק בסדרה "אמא יקרה לי", שעסק בנושא הפונדקאות. צפיתי בפרק והרגשתי שזה פשוט נועד עבורי. הנה הדרך שלי להיות שוב בהריון וללדת, אך ללא העומס והעול הרגשי, הכספי והזוגי, של עוד ילד.

שאלתי את בן זוגי מה דעתו בעניין והוא אמר "אם את רוצה, אני איתך!" מרוב התרגשות, שכחתי את העייפות. ישבתי מול המחשב והתחלתי לחפש חומר על פונדקאות בישראל ולקרוא, כדי לנסות להבין במה מדובר.

כך הגעתי למרכז להורות באמצעות פונדקאות. השארתי באתר את השם שלי וביקשתי שיחזרו אלי. מספר ימים אחר כך נפגשתי עם עדה אטיאס, מנהלת המרכז להורות באמצעות פונדקאות. היא הסבירה לי עוד ואז הבנתי שבנוסף לזכות להיות שוב בהריון וללדת, בנוסף לנתינה העצומה עבור זוג שלא יכול להביא לעולם ילד בדרך אחרת, יש כאן רווח כספי לא מבוטל. אני מודה, גם אם זה לא כל כך יפה, זה בהחלט דירבן אותי להמשיך בתהליך הזה. בזכות הפונדקאות התחלתי לחשוב על רכישת בית. כזוג הורים שמשתכר שכר ממוצע, למרות שבן זוגי ואני היינו כבר עם תואר שני, ללא עזרה כספית משמעותית ממשפחותינו, לא יכולנו לחלום על בית משלנו.

הולך להיות להם תינוק

לאורית ויוסי היו ארבעה עוברים מוקפאים מטיפולי הפוריות שעברו מספר שנים קודם לכן, בשתי מבחנות והם החליטו לנסות עם הפונדקאות את העוברים הללו. משמעות הדבר – שני ניסיונות בלבד להיכנס להריון, בהשוואה לפונדקאיות אחרות, שמקבלות מראש שישה ניסיונות לפחות. חששתי מאוד. מה אם זה לא ילך בשני הניסיונות הללו? הציפייה ממני היתה עצומה. בניסיון הראשון העוברים לא נקלטו ושתינו, אורית ואני, בכינו. כל אחת ניסתה לגונן על השנייה, להרגיע ולעודד ומהר מאוד המשכנו לניסיון השני.

והנס קרה. כן, מוזר לקרוא לזה נס, במיוחד כשאני לא אדם שמאמין בנסים בדרך כלל, אבל אין לי דרך אחרת לכנות זאת. עובר אחד מהשניים נקלט. הולך להיות להם תינוק. ההריון עבר בקלות, ללא בחילות, ללא עייפות, ללא כבדות. רק דאגה, תחושת אחריות כבדה ורצון שהכל יסתיים בטוב.

באמצע הלילה ירדו לי המים. נרגשת, הערתי את בן זוגי והתקשרתי אליהם, לאורית ויוסי, ההורים המיועדים. קבענו שניפגש בבית החולים. אורית צחקה מהתרגשות וקולה רעד. הערתי גם את אחותי, האחת והיחידה, שליוותה אותי כמו דולה מנוסה בלידותיהן של שתי בנותיי.

בבית החולים כבר נפגשנו כשבועיים קודם לכן עם הצוות ועם העובדת הסוציאלית של חדרי הלידה והיולדות, לשיחה על נהלי הטיפול בפונדקאיות הבאות ללדת, אבל למרות כל ההכנות, לא נראה לי שמישהו היה יכול להתכונן לחוויה המרגשת שמצפה לנו. קיבלו אותנו בחמימות, הצוות היה מאוד גמיש וקשוב לרצונות שלי כיולדת מחד ולהתרגשותה וחרדותיה של האם המיועדת, מאידך.

לאמא יש בבטן שבלולון

לבנותיי סיפרתי כשההריון כבר היה בולט למראה, בחודש השביעי. למעשה, סיפרתי בעיקר לבת הגדולה, שהבחינה והבינה קצת יותר. סיפרתי לה סיפור שהמצאתי על שבלולים שלא יכלו ללדת שבלולונים קטנים וקינאו כל כך במשפחות אחרות ועל הפיה שהגיעה וקישרה בינינו לבין המשפחה שהתנדבנו לעזור לה להפוך למשפחה. הסברתי לה באופן כללי שזה השבלולון שלהם ולא שלנו. היא הגיבה בהתרגשות גדולה לזה שיש לי תינוק בבטן, הלכה אחרי לכל מקום עם חיוך ענק, רצתה לגעת ולהרגיש.

ברגעים של כעס, השתמשה בזה לפעמים ואמרה "אני אקח את התינוקת ואשים אותה גבוה-גבוה ולא תוכלי לתת אותה לאורית ויוסי" או ביטאה כמיהה לאח או אחות משלה. עניתי לה שאנחנו משפחה ושיש לה אחות קטנה ואני לא יודעת אם יהיו עוד אחים או אחיות, אך יש לנו זה את זה ואנחנו ביחד. הבת הקטנה חזרה על המשפט שלי בהתמדה: "לאמא יש תינוקת בבטן", אך לא באמת הייתה ערה למתרחש.

כחודש לפני הלידה אירגנו מפגש משותף, שבו הבנות נפגשו עם אורית ויוסי, קיבלו מהם מתנה קטנה, הצטלמנו ביחד ובילינו קצת ביחד, כדי שהם יראו אותם בצורה יותר ברורה ומוחשית. אחרי הלידה הן באו לבקר אותנו בבית החולים, פגשו שוב את אורית ויוסי וראו לראשונה את תאיר הקטנטונת. אני החזקתי אותה והן ליטפו אותה וחייכו. ראיתי (או אולי דמיינתי) גם מבטים של קנאה ובאותם רגעים שמחתי שתיכף אני חוזרת להיות אמא רק שלהן והן לא צריכות לחלוק אותי עם עוד תינוק.

עכשיו, ככשהבנות גדולות יותר, אני מספרת להן שוב את הסיפור על השבלולונים ועל העזרה שנתנו להם כדי שהם יהיו למשפחה. הבנות רואות את התמונות המשותפות של כולנו עם אורית ויוסי במפגש המשותף ובבית החולים ומדברות על כך בפתיחות ובנינוחות.

איך מוותרים על התינוקת?

"היום יום הולדת, היום יום הולדת, היום יום הולדת לתאיר (שם בדוי)" התקשרתי לאחל לה מזל טוב. היא בת שנתיים ואני נזכרת. אנשים ששומעים על הפונדקאות תמיד שואלים, "נו, ואתם בקשר?" ותמיד קשה לי לענות על זה, כי אני לא כל כך מבינה מה הם בעצם שואלים. האם נוצרה בינינו חברות עמוקה או קשר "דם"? התשובה היא לא. אנחנו באים מעולמות אחרים, אנחנו בגיל אחר, בסביבה שונה ורקע שונה והפונדקאות לא שינתה את זה. אחרי שנפרדנו והעניינים הרשמיים סודרו, היה פרק זמן שבו לא שוחחנו כל כך מעבר לנושאים טכניים. אני חושבת שזה בגלל שאורית ויוסי חששו שזה יקשה עלי להיפרד מהם ומשפחתה של אורית לחצה עליה בכיוון, אולם מדי פעם אני נזכרת ומתקשרת אליה או שהיא מתקשרת לספר לי משהו חדש בקשר לתאיר. היא שולחת לי תמונות מתוקות של תאיר ואני נזכרת בה בכל שנה ביום ההולדת ומתקשרת לברך.

אתם בטח קוראים את זה וחושבים, אבל איך? איך נפרדים מהתינוקת שגידלת בבטנך, שהרגשת אותה בועטת, שרת לה שירים, דאגת לשלומה ולבריאותה, עברת את חבלי הלידה הקשים כדי להביא אותה לעולם, איך יכולת לוותר עליה? אני לא בטוחה שאוכל לשכנע אתכם, אבל באמת שזה לא היה הקושי העיקרי בתהליך הפונדקאות. כל מה שרציתי בחודשים רוויי המתח הללו היה שייוולד לי תינוק בריא, שהתהליך יצליח עבור כולנו ושאוכל לחזור הביתה למשפחה הקטנה והמתוקה שלי, לטפל בבנותיי הקטנות, שהיו אז בנות שנתיים וארבע בערך ולדעת ש"עשיתי את זה!"