אני זוכר מתי שיניתי את דעתי לגבי אבות ששוכחים את התינוקות שלהם באוטו. זה היה בקיץ 2010, זמן קצר לאחר שעוד מקרה מהסוג הזה הטריף פה את דעת הקהל וחצי שנה לאחר שהוושינגטון פוסט זכה בפרס פוליצר על המאמר Fatal Distraction.

הסחת דעת קטלנית

פספסתי את המאמר כשפורסם לראשונה בחודש מרץ 2009, אבל באותו יום לח וחם מזג, שלח לי אותו עורך "בלייזר" ליאור נעמן, עם המלצה לקרוא עד תום לפני שאחרוץ משפט לגבי עוד אבא ששכח עוד תינוקת. מאז, בכל פעם שקורה כאן אסון כזה, אני ממליץ לכל מי שאני מכיר לעשות בדיוק את זה.

Fatal Distraction ("הסחת דעת קטלנית") הוא חבילה של כמה וכמה אלפי מילים באנגלית ומי שלא נתקל במחסום שפה, נתקל במחסום תוכן: זה טקסט כל כך קשה לעיכול, שהוא פשוט יותר מדי בשביל רוב הקוראים, אבל הוא גם טקסט חשוב מאין כמותו ואירועי הימים האחרונים הם הזדמנות להביא כאן לפחות את תמציתו: לשכוח תינוק באוטו זה לא משהו שקורה רק לאנשים רעים, רשלניים או פזורי דעת. זה משהו שהמוח שלנו - של כולנו - בנוי לאפשר לו לקרות.

לנו זה לא יכול לקרות?

קצרה היריעה מלצטט את כל המומחים שדיברו עם העיתונאי ג'ין ווינגרטן, אבל את המכאניזם שהם מתארים אפשר לסכם ככה: כשעומדת בפנינו רשימת־עשה של מטלות שגרתיות, מספיק שנהיה טרודים במשהו - בעיה בעבודה, מטלה פחות שגרתית, אפילו סתם מחסור בשעות שינה - בשביל להפעיל מנגנון שגורם למוח לסמן "וי" על משהו שלא עשינו. זה פשוט דפקט מובנה בזיכרון שלנו וביום טוב הוא יגרום לנו לחשוב שכיבינו את הבוילר, למרות שהשארנו אותו דולק. ביום רע זה יסתיים במוות של פעוט.

כדי להבין איך זה בדיוק עובד, צריך לצלול למעמקי "הסחת דעת קטלנית", שזה לא דבר קל, אבל האמת, הלקח הכי חשוב כאן הוא לא על הזיכרון האנושי, אלא על האופי האנושי: כשקורה משהו נורא, הנטייה הטבעית שלנו היא להסביר לעצמנו שזה לא יכול לקרות לנו. כשהורה שוכח את התינוק שלו במושב האחורי, אנחנו מתייגים את זה תחת רשלנות פושעת, כי אנחנו לא רשלנים ובטח לא פושעים, אז הפעוטות שלנו מוגנים ואפשר לישון בשקט. זה אנושי. זה טבעי. יש עם זה רק בעיה אחת: אנחנו צולבים בפרהסיה (וכן, גם פייסבוק זה פרהסיה), אנשים שהרגע חוו את הטרגדיה הכי גדולה של חייהם.

כולנו רוצים שהעולם שלנו יהיה מוגן והגיוני. גם זה אנושי וטבעי. אבל לפני שאנחנו מאשימים אדם באחריות פלילית למוות של אחד מילדיו, מוטב לוודא שיש לנו מושג על מה אנחנו מדברים. זאת הגינות בסיסית כלפי מישהו שעכשיו צריך לחיות עם ילד מת.