בבריכה, בים, בגני השעשועים ובעיקר במכוניות נעולות. הקיץ רצוף סיכונים עבור הילדים שלנו. בשבועיים האחרונים הספיקו למות יותר מדי פעוטות ועטפו את הארץ שלנו בתוגה גדולה. נשכחו במכוניות או הושארו ללא השגחה בבריכות וטבעו. לצערנו, לא חסרות דוגמאות. לצערי, בעיקר של אבות.
איך זה קרה לך, בן אדם?
בשבועיים האחרונים הוצפנו רגשות. בתחילה הרגשנו חמלה גדולה, העיתונים והרשתות החברתיות הוצפו בטיפים כיצד לא לשכוח את ילדך ברכב במטרה שלא לשפוט, אלא למצוא פתרון. שלשום, עם פטירתה של הפעוטה בשילה, החמלה התחילה להתחלף בכעס מהוסס. מעבר לתגובות הרבות ברשת, אני יכול להעיד על עצמי שהשאלה "איך לעזאזל זה קרה לך, בן אדם, אחרי שכולם מדברים על זה כבר שבועיים נון-סטופ? איך?!" הדהדה כל היום בראשי.
וכעת, שוב. פחות מ-24 שעות אחרי מקרה שילה, אנחנו מתבשרים על אב נוסף שהפקיר את פעוטו ברכב הבוער העומד בשמש הקופחת לאורך כל שעות היום. החמלה אזלה. עוד כמה פעמונים צריכים להישמע בכדי שנתעורר על עצמנו?
ההשוואה למזוודה עם מיליון דולר נזרקת שוב ושוב לאוויר. גם מחקרים המראים כי "זה יכול לקרות לכולם". כולם מתעסקים באיפה נשים את התיק ואת המפתחות ובשאלה האם יש או אין צורך להעניש. הכל לגיטימי, אבל לי יש שאלה אחרת. באיזו מציאות אנחנו האבות חיים, בה הילדים שלנו הוא לא הדבר הראשון על האג'נדה? סיפורים על שיחות טלפון מסיחות, עבודה סוחפת ושוחקת, משמרות לילה, חוסר מנוחה. האם כל אלו משמעותיים עבורנו יותר מהילדים שלנו? התשובה, למרבה הצער, נגזרת מהמציאות. כן.
משלמים את המחיר
ובאופן מיוחד, כשאתה אב שמנסה לצאת מהנעליים המגדריות ולקחת חלק במשפחה שלך, אתה לומד שהחיים מכופפים אותך רק כדי שתוכל לעמוד בהכל ביחד. אתה מחזיר סמסים כשאתה מכין את הילד לגן; מנהל שיחות דחופות בכל פעם שאתה נכנס לאוטו (כי זה המקום היחיד בו אין לך גישה למחשב); מצליח להוציא שיחונת לאישה תוך כדי וורקינג לאנץ' על המקלדת; נכנס לאסוף מהגן עם האוזנייה באוזן ומנדנד בנדנדה תוך כדי קונפרנס-קול מהודו. ואם זה לא מספיק, אתה יושב מול המייל על הלפטופ בחדר של הילד כשהוא הולך לישון, כדי שלו ירגיש לבד.
וזה לא שבחרנו. המציאות הישראלית דוחקת אותנו למצב של אין ברירה. המירוץ האינסופי אחר מקור ההכנסה הבא, הקריירה ה"טובה", הותירה אותנו עם הלשון בחוץ, עייפים וחסרי סבלנות לילדים שלנו. תשומת הלב שלנו מוסטת על בסיס יום-יומי מ"החשוב לנו ביותר", המשפחה, אל הדברים שאנחנו נדרשים בהם בכדי לעמוד בחשבונות החשמל והארנונה.
אז אפשר לשים את התיק ליד המושב של התינוק. זו עצה נהדרת לטווח הקצר. עצה קצת יותר טובה יכולה להיות להחזיר את המשפחות שלנו למרכז, למרכז הדיון הציבורי, למרכז קבלת ההחלטות; לאפשר לנו להיות קודם כל הורים, עם סבלנות ותשומת לב מלאה לילדים שלנו ורק אחר כך פרות חולבות למדיניות המיסים הנמשכת כאן כבר שנים.
שנה אחרי שנה אנחנו נסחפים רחוק יותר ויותר ממה שאנחנו רוצים להיות באמת. שנה אחר שנה אנחנו רואים את המשפחה שלנו פחות, עובדים יותר שעות בשביל אותו כסף, בעוד עלות המחייה הולכת וגואה והמיסים מאמירים. שנה אחר שנה מבקשים עוד שקל כאן ועוד שקל פה מחשבון הבנק של ההורים. שנה אחר שנה אנחנו מעמיקים את הסחרור ובקרוב נמצא את עצמנו מיואשים וחסרי ברירות.
אין ספק שבמציאות הזו, נתקשה להתרכז בעיקר ובחשוב ונשלם מחיר.
