"'טוב, תתפשטי ונקדם אותך', אמרה לי הרופאה שלי בהריון השלישי. שאלתי אותה, מה זאת אומרת? אז היא אמרה לי, 'כן, את כבר אחרי התאריך המשוער שלך ללידה. נעשה לך סטריפינג'. הייתי המומה. ברור שלא הסכמתי, אבל אישה עם קצת פחות מודעות לזכויותיה לא הייתה פוצה פה כשהרופא שלה 'עוזר לה'". כך סיפרה השבוע בכנס זכויות האדם בלידה, אלה שלומקוביץ', מנחת הורים ופעילה בתנועת "נשים קוראות ללדת למען חופש הבחירה בלידה".
כשהצטרפתי לפעילוּת של "נשים קוראות ללדת", לפני כמעט 12 שנים, בקושי התחלנו לקרוא לזה בשם, אבל כבר ידענו שמשהו לא בסדר. עוד לא ממש צעקנו שהזכויות שלנו מופרות בחדרי הלידה, אבל הגוף והנפש כבר ידעו שלפקוע מים בלי רשות זה לא בסדר. לחתוך אותך בלידה בלי לשאול, להסביר ולקבל את הסכמתך – זה לא בסדר. לחתוך לתינוק שלך את חבל הטבור בלי לשאול, להסביר ולקבל את רשותך כאפוטסרופסית שלו – זה לא בסדר. אלו הפרות של הזכויות שלך לפי חוק זכויות החולה. זה לא אתי ולא מוסרי וכדאי שיהיה לך מה להגיד לבת שלך בבוא היום, כשהיא תשאל אותך, אמא, איך הסכמת?
חובה של המדינה - לדאוג לנשים
"אני נדהמת מכך שנושא זכויות האדם בלידה לא טופל עד היום במסגרת וועדת האו"ם לביעור האפליה נגד נשים וקוראת לכל הנוכחים בקהל הגדול הזה לפנות לוועדה, כי מדינת ישראל חייבת בדיווח בתחומי אפליה נגד נשים, והגיע הזמן", כך פתחה אתמול פרופ' רות הלפרין-קדרי מהפקולטה למשפטים באונ' בר אילן, חברת וועדת האו"ם לביעור האפליה נגד נשים (CEDAW) את הכנס הראשון בישראל לזכויות אדם בלידה, שהתקיים באוניברסיטת בר אילן.
כפעילה למען חופש הבחירה של נשים בלידה למעלה מעשור, אני מודה שהתרגשתי. ואפילו מאוד. כשיגיע זמנה של בתי ללדת אני אוכל להגיד לה שהייתי שם כשהיום ההיסטורי הזה קרה.
הכנס הראשון בישראל לזכויות האדם בלידה הוא חלק מתנועה עולמית שכבר פועלת ויש לה אפילו לוגו. יזמו אותו אונ' בר אילן – התכנית לביואתיקה באונ' בר אילן, תנועת "נשים קוראות ללדת", ארגון המיילדות בישראל, ארגון מיילדות הבית בישראל (אמה"י) והאיגוד הישראלי לגינקולוגיה ומיילדות.
עצם החיבור בין כל הישויות הללו ביחד – אקדמיה, רופאים, מיילדות, מיילדות-בית, דולות, נשים – לכדי כנס מקצועי אחד, הוא חיבור היסטורי ופורץ דרך, אבל אי אפשר לדבר עליו בלי לדבר על טרנובסקי נגד הונגריה.
טרנובסקי נגד הונגריה הוא פס"ד פורץ דרך של בית הדין האירופי לזכויות אדם שניתן לפני כשנתיים. טרנובסקי היא גברת מתוקה מהונגריה, שתבעה את מדינתה שלה בבית הדין האירופי לזכויות אדם וטענה כי מדינתה מפרה את זכויות הפרט שלה בכך שהיא לא מאפשרת הלכה למעשה בחירה בלידת בית. הונגריה לא אומרת לטרנובסקי ולשאר ההונגריות "אסור לכן ללדת איפה שאתן רוצות ללדת", היא פשוט מפריעה להן לעשות את זה ובפועל הופכת את חופש הבחירה שלהן לתיאורטי. הן לא באמת יכולות לבחור ללדת איפה שהן רוצות, אם המדינה שמה בבית הסוהר את הרופאים והמיילדות שמסייעים לנשים בלידות ביתיות.
ביה"ד האירופי לזכויות אדם פסק לטובת טרנובסקי. הוא אמר לה, את צודקת, ולא רק שאת צודקת ולא רק שהמדינה שלך מפרה את זכויותייך ומונעת ממך את חופש הבחירה בלידה, אלא שהגדיל ביה"ד והטיל חובה אקטיבית על המדינה לפעול על מנת לאפשר לנשים חופש בחירה אמיתי בלידה.
חלומות על לידוֹת
"אי אפשר לנתק בין זכויות אדם ואינטרסים, אך ישנם אינטרסים שהוכרו כזכויות, אשר נמצאים בגרעין המוסכם של השיח הבינלאומי על זכויות אדם, בלבו של השיח וביניהם כמובן זכות האדם על גופו ועל תכנון וניהול חייו בצמתי החיים המרכזיים", אמר פרופ' נעם זהר, ראש התכנית ללימודי ביואתיקה בבר אילן וחבר המועצה הלאומית לביואתיקה וגרף מחיאות כפיים מהקהל כשהעלה את השאלה האם שימוש במוניטור באופן רציף בלידה, לדוגמא, לאחר שהוכח מחקרית כי אינו משפר את תוצאות הלידה, עומד בקריטריונים המדוברים או מהווה הפרה של חוק זכויות החולה.
פרופ' אורלי בנימין, מהמחלקה לסוציולוגיה והתכנית ללימודי מגדר בבר אילן, אשר פתחה את המושב השלישי של הכנס, שיתפה אולם מלא מפה לפה בסיפור לידתה בעת שלמדה לדוקטורט באוקספורד. היתה זו לידת בית עם מיילדת, בחירה לגיטימית ומוכרת לחלוטין בארצות מתקדמות כמו בריטניה. בנימין אף חלקה למיילדת מחמאות והכריזה עליה כי תיפקדה כ"דולה מקצועית של ממש". רגעים של נחת ושעשוע או אתנחתא קומית אם תרצו.
ואז ראיתי פנו-וומן בת 27. עם "קוקו-בלוף" ועיניים בורקות, מרוה זהר, מיילדת בוגרת הקולג' הלאומי למיילדות בארה"ב, הזמינה את כל הנוכחים באולם לחלום על הלידות של הבנות שלנו והנכדות שלנו והציגה מצגת יפיפייה על מרכז לידה עצמאי בארה"ב המטפל בנשים לאורך כל מעקב ההריון, הלידה ומשכב הלידה. בשלושה משפטים הפריכה את הגישה ש"לידות בית זה לאליטות שיכולות להרשות לעצמן", בהציגה מודל פעיל ועובד שמתמודד באופן מרשים גם עם אוכלוסיות מוחלשות (העם דורש צדק חברתי?) ובפחות מעשרים דקות הוכיחה שמרגרט מיד צדקה כשאמרה – "לעולם אל תטילו ספק בכך שקבוצה קטנה של אזרחים חושבים ומעורבים חברתית יכולה לשנות את העולם. בפועל, זה הדבר היחיד ששינה אותו אי פעם".
אחר כך, במושב הבא, שמעתי שהיו כמעט מכות והתנגחויות וציטוטים של סטטיסטיקות חסרות בסיס ומוטעות, שמפאת כבודו של הרופא הבכיר שציטט אותן לא אנקוב בשמו, אבל אני כבר הלכתי ללמד קורס דולות, כי הייעוד קורא ביותר מדרך אחת.
