אני לא יודע אם סיפרתי לכם, אבל המקצוע שלי הוא חינוך. יש לי חברה המספקת תוכניות העשרה לגני ילדים, בתי ספר וכו'. רק למקרה שתהיתם איך מצאתי את עצמי עומד בגן ילדים במהלך הצפירה. גן הילדים הזה שונה ממרבית הלקוחות שלנו, הוא גן ילדים שמרבית הילדים בו וכל כולו של הצוות בו הם בני העלייה ממזרח אירופה. כמו חצי מהמשפחה שלי, שעברה את השואה.
הילדים בגן הזה, הוריהם וחלק מאנשי הצוות הם עולים חדשים. חלק גדול ביניהם חדשים מספיק בכדי לא לדעת לדבר את השפה (עיברית כלומר). ובכל זאת, כולם עומדים למופת, מרכינים את ראשיהם, ורק אני מתאפק שלא לחייך וחושב על סבא של אבא שלי.
סבא של אבא שלי, שלמה חלפין, חי בעיירה קטנה בשם אטאקי, על גדות נהר הדנובה באזור שהיה לעיתים רוסיה ולעיתים רומניה, תלוי מתי שאלת. היו לו עסקים שונים, מפעל ונדל"ן ובין השאר היה לו גם גן ילדים. כן, גם אני רק היום תופס את הקורלציה.
אז לא, השואה אינה עניין מצחיק בעיני. אפילו לא קצת. אך בעודי עומד מוקף בילדים מזרח אירופאים שאינם מדברים עיברית, שהתקבצו לכאן, לישראל מארצות שונות, תקף אותי פרץ של גאווה. גאווה בעם שלי, באומה שלי, שאנשים מתקבצים לכאן, לא כי טוב יותר כאן או כי קל יותר, אלא כי כאן זה הבית שלנו.
חשבתי עליו היום, על סבא רבא שלי, ומה הוא היה חושב על הגן הזה, שאני עומד בו כעת. חשבתי עליו ומה היה חושב על התקומה שביצע העם שלו, אחרי כל מה שקרה, אחרי כל מה שהם עברו. רציתי להאמין שהוא היה גאה, גאה לראות את גן הילדים המזרח אירופאי הזה, עומד, ניצב לו איתן, בארץ החדשה שלנו וקולט אליו את הילדים מאותה ארץ ישנה. מלמד אותם ישראלית.
אז לא, יום השואה לא מצחיק אותי, ועד היום, גם מעולם לא גרם לי לחייך. אבל היום הסתכלתי אחורה ואמרתי תודה. הרכנתי את הראש, עבור רבים כל כך שאינם כבר איתנו, רבים כל כך שלמרות ששרדו את השואה נפרדו מעימנו, עבור המעטים שעוד כאן, והייתי גאה. גאה בהם על כי הצליחו להציל את עמם וגאה בנו על מה שעשינו עם המתנה המדהימה שקיבלנו מהם. תודה.
