לנו, אמהות חרדיות האמונות על שכר ועונש, על איסוף לבנים לבית המקדש ו"הקרבת עולה לריח ניחוח ולנחת רוח לפניו יתברך" – הדרך הטבעית ביותר היא להבטיח לילד מצווה. כן, מצווה. "כדאי לך! תהיה לך מצווה בשמים", "אתה תגרום שמחה להשם", "אתה תוסיף עוד אבן בבית המקדש".
וכמובן, יש גם את המאבק האינסופי ביצר הרע, הרוצה לכלותינו מן העולם הזה והבא והגבורה הנדרשת מן הילד בקרב, היא כמובן התגברות וכניעה לרצון הרע שלו. המטרה היא לנצח אותו, לא לאפשר לו לשלוט בנו ועל הדרך לאסוף כמה שיותר מצוות ומעשים טובים שיכריעו את הכף האישית שלנו בפנקס שם למעלה וכמובן גם ישפיעו על כל העם היושב בציון ובתפוצות. והכל על כתפיו של העולל הקטן בן השלוש שכל חטאו הוא שחמד את הצעצוע של אחיו.
אם לא השם, אז מה במקום?
המילים כמעט יוצאות ממני כבאוטומט. המשפטים אינם צריכים להתנסח במוחי קודם שהם נורים מפי. הם סדורים היטב. כל אם חרדית יודעת לדקלמם עם לשון קשורה. איני צריכה להתאמץ כדי לחשוב כיצד להגותם. צריכה אני להתאמץ כדי להימנע מלהוציאם לאוויר העולם.
ואני מוצאת את עצמי מחפשת משפטים חלופיים שבהם אוכל לשכנע את בני העקשן לוותר, להקשיב, להסכים, לכבד. חושבת לעצמי, מנסה לנסח ביני לביני, מדוע שהוא יסכים לוותר, מהו הכוח שיגרום לו לעזור לאחיו? הרי עונש הוא לא יקבל אם הוא לא יוותר. מהי טובת ההנאה שהוא ייהנה ממנה? הרי במילים מצווה ונחת-רוח להשם אני מנועה מלהשתמש כי אם אני לא מאמינה בזאת, למה אני מעמיסה עליו את מלחמת ההתשה הזו? והאם מניפולציות פסיכולוגיות מקובלות בחינוך? לא. אני מחליטה. אם כך, מה כן יעבוד?
אני מחפשת סולם ערכים חלופי שיצליח לטעת בלב ילדי את ההבנה ואת הרצון לחלוק עם אחיו בשמחה את משחקיו וממתקיו. כיצד עלי לטעת חמלה בלבו לחברו ומדוע שלא יציק לו סתם כי בא לו? מה ירתיע אותו מכך? מה יגרום לו להבין שלא ראוי להתנהג כך, אם לא הסיבה האלמותית שהשם לא אוהב שכך מתנהגים ושעבירה נרשמת לו חיש שם למעלה.
נוטשת את המניפולציות הדתיות
אני רוצה שילדי יהיה אדם הגון ומוסרי, שיבחר בטוב בגלל שכך צריך להיות, כי כך החברה שלנו אמורה להתנהל ולא בגלל שכר שיבוא או לא; שלא יתעסק בפנקסנות של שווה או לא שווה. ואם מחר יצווה עליו רב להרוג איזה עמלקי קטן או גדול שלא חטא ולא פשע, האם אני רוצה שהוא אכן יהרוג אותו? אני רוצה שבני יתנהג כבן אדם ולא כחיה מאולפת. ואיני מתכוונת בכך שהחרדים אינם מתנהגים כבני אדם! כל החרדים שאני מכירה הם בני אדם לעילא ולעילא (טוב, רובם).
השכנועים הדתיים עמדו לי תמיד על קצה הלשון, כדרך נוחה ומהירה להצמיח בילדיי רגשות נאצלים ונכונים ולגרום להם להתנהג באופן הראוי והרצוי. הכי פשוט – להפיל הכל על אלוהים. הרי חשוב למצוא חן בעיניו. אבל הצלחתי לבחור בדרך האחרת וראה זה פלא – גם הסברים מוסריים-חברתיים עושים את העבודה. גיליתי שגם מילות שכנוע והסבר על תחושותיו של השני אם נפגע בו, הסבר על סדר חברתי ועל התנהגותה מצופה מכל אחד בחברה כדי לאפשר לה להיות תקינה ונעימה – כל אלה חודרים אל הילדים באותה מידה.
ולא, ילדיי הם לא מלאכים קטנים ומופלאים. החינוך הוא יומיומי ולא תמיד זה מצליח. אין הוקוס פוקוס בחינוך, אבל גם לא בחינוך הדתי. אני מכירה כמה וכמה ילדים שמוכנים "להיכנע" ליצר הרע ולרשום כמה עבירות בשמים והעיקר לא לוותר ולא להפסיד אי אילו הנאות (בסוגריים אני אגלה לכם שיש גם מבוגרים רבים כאלה). כך שכנראה לא השיטה היא המבטיחה את התוצאות, אלא אוסף פרמטרים שונים, שאת כולם צריך להבין ואז להתאים להם את הדרך הנכונה והיעילה כדי לעשות אותם בני אדם קטנים ומתוקים.
את המניפולציות הרגשיות במסווה של דת אני משאירה לילדיי. הם כבר מומחים בלהזהיר אחד את השני על העבירה שנרשמת בשמיים במקרה ויילקח ממתק ללא רשות. "אם תשתף אותי במשחק, תהיה לך מצווה בשמים", אני שומעת את הקטן משכנע את הגדול.
