"ברור שאישתי היתה שמחה אם הייתי מכניס מיליונים, מספר לי גבריאל מירקוס. "אבל היא מבינה אותי ושמחה שאני רוצה להיות חלק מהחיים של הילדה ושל הילדים שיצטרפו בהמשך". מירקוס (32), אבא לבת שנתיים, דוקטורנט למיקרוביולוגיה, מתאר לי את תגובתה של אשתו להחלטה שלו לחפש עבודה רק במקום שיאפשר קריירה מאתגרת, אבל בלי התפשרות על חיי משפחה בריאים וקשר עם בתו בת השנתיים.

מירקוס פנה אלי רגעים ספורים לפני סיום הדוקטורט שלו, כדי לדעת אילו חברות תרופות הצטרפו לתו "שמים את המשפחה במרכז". סיפרתי לו על חברת התרופות "רוש", שקיבלה מאתנו את התו. "ברור לי", הוא אמר. "שהשכר בעבודה בה אני יכול להיות בבית בשעות אחר הצהריים יהיה נמוך יותר מאשר בחברות ענק שאתה עובד בהן מהבוקר עד הלילה. זה מכניס קצת לחץ, אבל הרעיון להיות עם ליבי בשעות האלו גובר על הכל".

תחושה של שינוי באוויר

מירקוס הוא לא היחיד שמחפש עבודה בצורה הזו. הוא משתייך לזרם הולך וגדל של גברים שמבקשים לחזור הביתה בזמן, לראות את הילדים גדלים ולא לפספס את השנים המשמעותיות שלהם. מחקר אורך שעורכת פרופ' דליה מור, דיקאן הפקולטה למדעי ההתנהגות במסלול האקדמי של המכללה למנהל בעשורים האחרונים, מראה שינוי גורף בהתייחסות של גברים למושג משפחה וגם למושג קריירה. פרופ' מור בודקת בכל שנה מחדש את דירוג החשיבות של ערכים מסוימים בחיינו. בשנת הבדיקה האחרונה נמצא כי הערך "קריירה" והערך "משפחה" מדורגים בקרב הגברים כמעט באותה רמת חשיבות.

משמעות הדבר, וזו כבר אינטרפטציה שלי, שאנחנו כגברים כבר הבנו מה חשוב ואנחנו מייחלים לנסיבות החברתיות שיאפשרו לנו להגשים זאת. משמע, לקבל לגיטימציה לנתינת משקל שווה לקריירה ומשפחה בחיים שלנו. ישנם גברים שאינם מחכים לנסיבות החברתיות שיאפשרו זאת. הם קמים ועושים את מה שנדרש מהם למען שיכוך הדיסוננס האישי הזה כבר עכשיו. עושים שינויים בקריירה, מתכננים אותה אחרת, מזיזים, מתגמשים וחושבים, רק בכדי שיוכלו לבלות את הזמן הנדרש בקרב החשובים להם מכל - משפחתם.

האמת, כאשר פרסמתי פוסט המזמין גברים להתראיין בנושא הזה, לא העליתי על דעתי את גודל ההיענות. על כן, על אף שמקרים בודדים בלבד יתוארו כאן, המציאות הראתה לי שהשינוי מקיף בהרבה משחשבתי.

עוד בפרויקט "שמים את המשפחה במרכז":

"חשבתי שהילדים כבר גדולים מספיק"

חוזה כרמלוס (42), אבא לבן 12 ובת 10, גנן בגן ילדים.

כרמלוס עבד אחרי השחרור מהשירות הצבאי כסניטר במחלקת טיפול נמרץ בבית החולים. במעבר ממשמרת לילה אחת לאחרת שאל את עצמו כל הזמן "האם כך אני רוצה לחיות את חיי גם כשאהיה נשוי, כשיהיו לי ילדים? הוא חיפש ענף קריירה שיאפשר לו גם להיות אבא זמין ופנה לתחום החינוך. "אנחנו קמים בבוקר ביחד", הוא אומר. "אני הולך לעבודה. הילדים לגנים. אני חוזר מהעבודה, הילדים חוזרים מהגנים. יש לנו את כל הצהריים ואחר הצהריים ביחד. זמן איכות". בשנה האחרונה קיבל הצעה מפתה לנהל הוסטל. הוא קפץ עליה. "חשבתי שהילדים כבר גדולים מספיק", אבל מאוד מהר הבין שמדובר בשעות ארוכות מדי. "יום אחד, כשבמקרה חזרתי מוקדם, ראיתי את ההתלהבות של הילדים מזה שאבא בבית. אתה יודע, הם כבר בני 10 ו-12, אבל כנראה עדיין צריכים אותנו שם". חוזה לא היה מוכן להתפשר. הוא עזב את ההוסטל וחזר לעבודה עם הגיל הרך בכדי שיוכל להיות שם עבור הילדים שלו. לחוזה יש תוכניות נוספות. כל חייו רצה להיות מדריך טיולים. "זה חלום שאני שומר לשלב מאוחר יותר בחיים", הוא מספר. "כשהילדים יעזבו את הבית. יהיה זמן להכל בסופו של דבר וכל דבר יגיע ברגע הנכון בשבילנו".

"שיניתי מטרה בשביל הבן שלי"

אפי אברה וונדים (34), אבא לילד בן 5 חודשים, מפתח תוכנה.

אפי אברה החליט גם הוא לשנות כיוון ולבחור קריירה שתתאים להורות. בתום הלימודים, אחרי מספר ראיונות עבודה, הבין שהשעות הארוכות, דרישות המקצוע והמחסור בשעות פנאי פשוט לא יאפשרו לו להיות האבא שהוא רוצה להיות. "הייתי חייב לשנות את המטרה שהצבתי בחיי בשביל הבן שלי", הוא אומר. "בשביל המשפחה החדשה שלי". אפי לא מוותר לגמרי על החלום וינסה לעסוק בו באופן צדדי כפרילנס, אך בינתיים נמצא בתהליכי קבלה למשרה עם שעות נוחות, ששכרה בצידה, פשוט בתחום שונה.

"מקבל הערות על הנושא"

שמואל אביב שפיגל (35), אבא לבן שנה וחצי ובן שלוש וחצי, אדריכל.

"כבן לאבא שלא ממש גידל אותנו, החלטתי להיות עם הילדים שלי כמה שיותר", מספר שמואל אביב שפיגל. "כך שאת ההחלטה להיות עצמאי קיבלתי עוד בסיום הפרקטיקה". היום שמואל הוא אדריכל העובד ממשרד פרטי. "עכשיו, כשיש לי שני ילדים, אני בהחלט מבלה איתם המון ומעצם העובדה שהקריירה של זוגתי שתחייה פורחת, אני מהווה הבסיס העיקרי שלהם רוב הזמן". אבל לא הכל דבש. "אני חייב להגיד לך שהסביבה לא ממש רואה את זה בעין יפה", הוא מוסיף. "העובדה שרואים אותי עם הילדים המון אחרי שעות הגן בגינת המשחקים, לא מתקבלת תמיד בצורה שווה. אני גר בקיבוץ, שזה סיר לחץ לא קטן ולא אחת אני אפילו מקבל הערות על הנושא".

שמואל אביב שפיגל: "החלטתי להיות עם הילדים שלי כמה שיותר"
שמואל אביב שפיגל: "החלטתי להיות עם הילדים שלי כמה שיותר"

"משתדל לסדר את השעות"

דני קריאף (40), אבא לבן חודשים ובן שנתיים, קבלן צבע.

"אני לא עובד מעבר לשעה חמש בערב", מכריז בהקלה קריאף, שהחליט לעשות שינוי משמעותי באופן קביעת הלו"ז שלו וסגירת הפרויקטים שהוא לוקח על עצמו. "בגלל שאני עצמאי, אני יכול לקבוע לעצמי את השעות. בעבר הייתי עובד גם בסופי שבוע. החלטתי לעצור את זה ואני נמצא איתם עכשיו בסופי שבוע. הולכים למשחקיות, מבלים יותר ביחד". נותני שירותים כמו דני, המגיעים לבתי הלקוחות, כפופים לרוב ללו"ז של הלקוח. הם עובדים בשעות לא שעות ולעיתים נאלצים גם לעבוד בימי שישי או אפילו שבת. אז איך בכל זאת מתפרנסים, אני שואל אותו, אם מגבילים כך את יום העבודה? "אני לא אומר שאני לא נשאר מאוחר בעבודה", הוא עונה. "אבל הרבה פחות מאשר בעבר. אני משתדל. בדר"כ, אם צריך לעבוד יותר שעות, אני פשוט מתחיל מוקדם יותר".

גברים רבים היום חוזרים לשולחן השרטוטים ובודקים שוב את סדרי העדיפויות שלהם. הם, אנחנו, יודעים כי הילדים שלנו, המשפחה שלנו, חייבת לקחת מקום מרכזי בחיי היום-יום שלנו בכדי שנוכל להיות מאושרים באמת. הגברים כאן הם לדעתי רק דוגמא לגל שעומד להפוך לצונמי. צונמי שבבסיסו פתרון לדיסוננס הקריירה-משפחה של הגברים. נותר לנו רק לקוות שיותר ויותר מעסיקים יפנימו את השינוי במהרה ויאפשרו לגברים המוכשרים הללו, לבוא לעבודה בשמחה, לתת יותר, להפגין נאמנות ולהרגיש בבית גם במשרד.

מעסיקים המעוניינים להצטרף לפרוייקט ולקבל מאתנו את "תו המשפחה במרכז" המצהיר כי ארגונם הוא ארגון תומך משפחה או להתייעץ בנושא, מוזמנים לפנות אלינו למייל או לפייסבוק .