לפני שנים שלחתי את הילדה להביא לי משהו מהדואר והיא חזרה בוכה. "למה", היא שאלה. "למה האחים שלי כתובים אצלך בתעודת הזהות ואני לא?" "עזבי", עניתי לה. "שום רָשות לא צריכה לתת לנו רשות. את בתי הבכורה, אני אמך והם אחייך. מה זה משנה מה רשום?" "אבל אני רוצה להיות רשומה", אמרה הילדה והמשיכה לבכות וכשילדה בוכה הכל הופך עיניים. ראיתי אותה ופתאום היה לי דחוף לקחת שני אוטובוסים ושתי מוניות ולהגיש את כל הטפסים לבקשת אימוץ.

לא תמיד היה שמח ברמות

השבוע, כלומר כעבור שש וקצת שנים מיום תחילת התהליך, הטפסים הגיעו ליעדם. השופטת קראה לנו, נתנה לנו צו אימוץ ואפילו נתנה לנו להצטלם עם הפטיש שלה אחרי שעשינו קצת שמח. אני אמא של הבת שלי כבר שלוש עשרה שנים מתוך ארבע עשרה שנות חייה, אז חשבתי שלמה שכתוב בתעודת הזהות לא תהיה שום משמעות, אבל זה משמח אותי ברמות, שאין יותר פער בין מה שאני יודעת על המציאות לבין מה שהמציאות יודעת עלי.

לא תמיד היה שמח ברמות. היו שנים עצובות וקשות. הרבה אנשים פגעו בנו מדעת והאמת היא שגם הרבה אנשים זרים פגעו בנו שלא מדעת. למשל, עשרות האמהות שעצרו אותי, כל פעם מישהי אחרת בתורה, להסתודדות פסבדו-אינטימית באיזו פינה בגן או אחר כך בבית הספר, כדי לשאול אם נכון שהילדה היא "לא בתי האמיתית".

ובכן, אמא יקרה, יש לך ילדים ביולוגיים. את יודעת שאהבה לילד לא מתחילה תמיד (וזה מפחיד כשלעצמו) כשהוא יוצא לך מהרחם, אלא מתחילה ברגעים החמקמקים שבהם הוא נכנס לך אל הלב. את יודעת שאמהוּת זה לא הסבל של עשרת חודשי ההריון, אלא היחסים האינסופיים שבהם אדם אחד ערב דקה-דקה, שעה-שעה, חיים-חיים, ללידתו הרגשית והמהותית של אדם אחר. במילים אחרות, אמא זה לא שם עצם אלא פועל ואת רואה אותי פועלת את הפעולה הזו ללא הרף, אז למה את שואלת אותי על אמיתי?

מה חשבה לעצמה אותה אמא?

היתה תקרית אחת שאני זוכרת. עשינו בבית שלנו פעילות לכמה חברות קטנות. סתם חגיגה בלי סיבה. בשעה שבע באה האמא לאסוף את הילדה האחרונה. דלת ביתנו נסגרה וכעבור שתי דקות נפתחה שוב. "זה נכון שהיא לא באמת הבת שלך?" צרחה האורחת בת החמש ששבה רק כדי לשאול.

מה חשבה לעצמה האמא שנתנה לילדה לחזור לתוך הבית כדי לברר את הפרטים עד תומם, בזמן שהיא חיכתה לה על המדרכה באורות מהבהבים? מה היא חשבה כשהילדה חזרה לאוטו ודיווחה על ממצאיה? האם היא בכלל חשבה עלינו, שנשארנו בסלון חדורות והמומות. בדיוק עמדנו לסדר את כל התחפושות של הבנות שעשו אחר צהריים של נסיכות והאורחת שלנו פערה את הדלת וגמלה לנו בגסות לא נסיכותית בכלל.

מה אני רוצה להגיד? שהלוואי שהאמא הזו קוראת את הבלוג ומתביישת מאוד מאוד, אבל חשוב מזה, שסקרנות לא מצדיקה הפרעה לחייו של אחר. הורים וילדים מאמצים עומדים כל הזמן תחת המבט הבוחן אם הם כבר אמיתיים. כאילו הם פינוקיו שצריך לראות אם הוא עדיין מעץ ולא אנשים שצומחים בעצמם ומצמיחים פרחים עדינים של קשר. דווקא המבט הזה, שבא כאילו באופן אובייקטיבי לבדוק את העובדות, דווקא הוא מפריע כל כך לזרימה הטבעית של היחסים ומונע מהם שוב ושוב את הזכות לנורמליות.

לפני שש עשרה שנים שתקתי באיזה מנזר רחוק במשך שבועות ארוכים. לפני שהמורה התירה את השתיקה, היא הציעה לנו לבדוק אם מה שאנחנו אומרים הוא חשוב וחדש. אני רוצה להוסיף עוד בקשה - לבדוק אם מה שאומרים מיטיב. לא רק מספק את הצורך לדעת ולרכל, אלא באמת מועיל למי שמדברים איתו. בטח אם המישהו הזה הוא הורה או ילד שבנה מערכת יחסים אחרי טראומה.

נדמה לי שהשאלה הגדולה שיש לשאול אינה האם הילדים המאומצים הם ילדים אמיתיים. זה קל. ברור שכן. שאלת האמיתיוּת הגדולה שיש לשאול היא האם אנחנו בני אדם אמיתיים. כלומר, כאלו שיודעים להיטיב עם ילדינו, עם אהובינו ועם שכנינו שהזמינו אותנו לאחר-צהריים של נסיכות.