בכל חודש מחדש אני מנסה. אולי אצליח לפתות אותו בקסמיי? שוב ניצתת בי אותה להבה חלושה, מצפה לראות – אולי אצליח לגבור על צרתי, לגנוב חיבוק אחד, נשיקה, ליטוף; להרגיש לרגע אחד את האהבה; לדעת שזו אכן גדולה מהחיים, חזקה מאתנו; לדעת שאני אהובתו היחידה ואין אחרת מלבדי. ושוב, בכל חודש מחדש, אני מרגישה שהוא ויתר עליי, שאני לא מספיק שווה לו בשביל להסתכן, שאני האישה השנייה. תמיד תהיה מישהי חשובה יותר – הדת ומצוותיה.
  (צילום: shutterstock)

תחושת אובדן וחסר

אף אישה אינה מכתירה את יום המחזור כיום הטוב שלה. יש את זו עם כאבי הראש, זו עם כאבי הבטן, זו עם מצב הרוח הנוראי ועוד, אבל כשאני נכנסת לשירותים ויוצאת עם פרצוף תשעה באב, זה לא בגלל כאבי המחזור, שאני אחת מברות המזל שנמלטו מהם. זה בגלל כאבי הלב. זה בגלל שברגעים האלה אני מרגישה איבה שמתעוררת בי וכמו חומצה רעילה מתחילה להתפשט ולתפוח בתוכי. זהו הקו הרעוע שבו אני חושבת שאולי הכל טעות ולא אוכל להמשיך כך. זה עקב האכילס של האיזון השברירי שהצלחנו להגיע אליו. אותו הרגע שבו כתם דם מפתיע אותי בכל פעם מחדש, הולם בי ומשתק אותי. בליל רגשות מציפים אותי וגם לועגים לי. אני מרגישה נטושה, אבודה ומושלכת הצדה אל מול אהבתו האמיתית. הרגשות לועגים לי, כי אני שונאת להיות פופוליסטית ואני מנסה להרגיע את עצמי ולספר לעצמי שאלפי נשים רגישות ומלאות אהבה אינן מרגישות כך, אלא מקבלות את דברים כפשוטם. הן גם לא מספרות לעצמן שהן טמאות ואסורות. ולרגע אני חושבת שאולי משהו בילדותי הקדומה או בבגרותי המאוחרת הם אלו שאשמים ברגש הקשה שמכה בי וגורם לי לפעמים להגיד דברים שאחר כך אני מתחרטת עליהם. גורם לי להטיח משפטים שכואבים וצורמים לאזניו של בעלי, שבראייה אובייקטיבית אינו אשם.

ושוב מתגנבת לה המחשבה המקלקלת וחושבת, אולי זהו סתם היצר הרע שאותו אוהבים לקשר לכל רגש קלוקל, לכל מרדנות ולכל רצון למשהו שמתנגש עם דרישות הדת? אולי זהו היצר הרע שלוחש לי ודוחק בי ויוצר בי רגשות שבימים כתיקונם אינם עולים על פני השטח?

זה הרי לא שכל רגעינו מלאים בחיבוק ובמגע. כולם יכולים לחיות בלי זה לתקופות קצובות ומדודות מראש, אבל משהו אפל שוכן בי בימים אלו. איזה אובדן ותחושת חסר גדולה ממלאה אותי.

כל הרגשות הקשים מתנקזים בימים אלו ועולים על גדותיהם ואין מחליק, אין מרגיע, אין איזה ליטוף או מגע קל שמבהיר, שמעביר - אני אוהב אותך. אני איתך.

ואולי הפתרון הוא הריון?

ליד אנשים, כשאנחנו בציבור, כל העברת חפצים מסתרבלת ושכלולי שכלולים מומצאים ומיושמים כדי להצליח להעביר כפית בלי לגעת זה בזה ובלי שישימו לב שאנחנו לא נוגעים זה בזה. במעמד זה היצירתיות מתפרצת כלבה.

נכון שיש רבים וטובים שכאשר הם בציבור הם אינם מקפידים על איסור נגיעה וזאת דווקא מסיבות דתיות, בגלל צניעות, שלא כולם ידעו על מצבם. חסידים במגזרים מסוימים לקחו את זה לצד השני ולעולם הם אינם מעבירים חפצים מיד ליד בציבור. כך לעולם אינך יכול לנחש האם הם אסורים או שאינם, אבל אצלנו זה כך. בימים כתיקונם מעבירים חופשי ובימים אחרים מעבירים, אבל לא מיד ליד. ואני מתקשחת בכל פעם מחדש כשהעניינים מסתבכים וידי נשארת מיותמת ומבוישת באוויר כי שכחתי שרק הבוקר נאסרתי והושטתי את ידי ישירות אליו ולא חיכיתי שבתעלול כלשהו הוא יצליח כאילו מבלי משים להניח את זה על השולחן קודם שאקח זאת.

וכאשר יש שאלה לרב, אז אני לגמרי מאבדת את עצמי, אך תמיד עוטה אדישות שגובלת בדכדוך. מדוע ההליכה לרב מפריעה לי כל כך? אני מנסה לברר ביני לביני. מה ההבדל בין הליכה לגיניקולוג ופשפוש וחיטוט בתוך גופי לבין הליכה לרב שהוא כביכול רופא בעל סמכות, שכל מעייניו נתונות לסוגיה ולא לעומדת מאחוריו? אין לי עדיין תשובה מבוארת ומנומקת, אך התחושה קיימת.

בימים אלו עולות בי שתי מחשבות הרחוקות זו מזו כמטחוי קשת. או שאולי באמת לא נועדתי לחיות את החיים האלו ויפה שעה אחת קודם להשתחרר מהם. והשנייה, שאולי הפיתרון היותר פשוט וזמין הוא להיכנס להריון נוסף וכך פתרתי את הבעיה לשנתיים הקרובות.

עד אז, נועדו ימים אלו להיות חסרים, עצובים ומלאי כעס.