דבר אחד. רק דבר אחד. משהו אחד שחסר לך כאישה בישראל. שאלה פשוטה. הרי השגנו כבר כל כך הרבה. אנחנו עובדות, אנחנו משפיעות, אנחנו מפרנסות, אנחנו מצביעות, אנחנו אומרות את מה שיש לנו להגיד ואפילו מקשיבים לנו, אנחנו מחוקקות חוקים, אנחנו שופטות אנשים. ניתן היה לחשוב שאם נשאל קבוצה של נשים מה הן חושבות שעדיין חסר להן - הן יחשבו, יתמהמהו, ינסו להיזכר, יגמגמו איזה משהו, אולי עוד איזה דבר. הרי נשארו רק עוד איזה כמה פמיניסטיות קולניות לא מרוצות שממשיכות לעשות רעש מדי פעם. סה"כ - כולן מרוצות, לא?
מתברר שלא. לא היה פשוט לשכנע כל אחת מהבלוגריות שלנו להצטמצם רק לדבר אחד שהיא רוצה להיאבק עליו. תוך כדי איסוף החומרים לכתבה הזו (כתבה חגיגית. בכל זאת, אנחנו חוגגים את "יום האישה"), התקבלה דווקא תחושה שנשים בכלל לא מרגישות חגיגיות היום. הן מרגישות עייפות, לא מוערכות, לא מסופקות (לא מהבית ולא מהקריירה), לא שוות זכויות ובכלל - לא שוות. נשים מרגישות שיש להן עוד דרך ארוכה עד לסיבה אמיתית לחגוג. ובכל זאת, כל אחת מהבלוגריות בחרה את הדבר הזה, האחד, שמבחינתה - רק בשבילו חייבים להמשיך להילחם.
למראית עין נראה שיש לנשים בזמננו הכל. נשים יכולות לבחור בכל קריירה ולהגיע לכל תפקיד. אנחנו משתכרות לא פחות ולעיתים אף יותר מהגבר בבית, אבל בואו נדמיין לרגע את הסיטואציה הבאה. חדר ישיבות מפואר. סביב שולחן הדיונים מנכ"ל וסמנכ"לים של אחת החברות הגדולות במשק. כולם לבושים חליפות הדורות, כולם קשובים לדובר המציג אסטרטגיה שיווקית חדשה. עשרה בחדר ורק אחת מביניהם אישה, אלא שלא זה מה שמפריע לי. עזבו אותי מסטטיסטיקות. מה שבאמת מקפיץ לי את הפיוזים זה התסריט הבא, המאוד מקובל בהרבה מקומות. באמצע המצגת המנכ"ל עוצר את הדובר ושואל: "מה עם לשתות משהו?" ואז כל הנמצאים בחדר, בלי יוצא מן הכלל, באופן מתואם להפליא, מפנים את המבט לעבר האישה שיושבת איתם בפגישה. זה עדיין עולם של גברים. אנחנו רק מרשים לך להתארח. הם מפנים אליה את המבטח, לא כי הם כג'נטלמנים אמיתיים ממהרים לקחת ממנה הזמנה לקפה, אלא כי הם מצפים שהיא זו שתארגן שתייה לכולם. לא המעמד קובע, לא הותק בעבודה, לא גובה המשכורת. לא ולא. אך ורק מגדר. המקרה המתואר מציג רק אחת מהדרכים הרבות העומדות לרשות השולטים והחזקים על מנת להדגיש כי אנו חיים בעולם של הגברים. הכניסה לעולם הזה אמנם מותרת באופן חוקי, אבל לא רצויה במיוחד. כפי שפעם חייבו את בעלי האחוזה לאפשר למשרתת השחורה להיכנס לשירותים שלהם. תארו לעצמכם כמה שהם התלהבו מהעניין. כך בדיוק מרגישים גברים שם למעלה בעת כניסת הנשים לעולם שלהם. כל עוד זה המצב, יש לנשים עוד דרך ארוכה.
יאנה חודריקר-כנפו, נשואה ואם לשלושה, מגשרת, מלכת יופי לשעבר, מנהלת את הבלוג המלכה האם ב-Xnet.
"כדי שאישה תוכל לכתוב היא צריכה שיהיו לה כסף משלה וחדר משלה". את הקביעה האלמותית הזו של וירג'ינייה וולף כולנו מכירים. הכתיבה - כמשל לחיים. כדי שאישה תוכל לחיות, היא צריכה שיהיה לה כסף משלה. השוויון בשכר הוא הנושא החשוב והמרכזי עליו עדיין צריכות להיאבק הנשים בישראל. לצערנו, כסף נתפס עדיין כאנרגיה גברית ולראייה רק אחוזים מזעריים מההון העולמי שייך לנשים וההבדל בשכר בין גברים ונשים בישראל עדיין קיים, גם במגזר הפרטי וגם במגזר הציבורי. בעוד 61% מהנשים משתתפות בשוק העבודה (לעומת 69% מהגברים), הרי שפערי השכר בין נשים וגברים מקוממים ובלתי נתפסים. השכר הממוצע של נשים בישראל הוא 22,118 דולר בשנה ואילו השכר הממוצע של גברים הוא 34,047 דולר בשנה, כך על פי דירוג השוויון בין המינים לשנת 2012, שפרסם הפורום הכלכלי בדאבוס. עד אשר גברים ונשים לא ירוויחו שכר זהה עבור עבודה זהה, לא נשיג שוויון בין המינים. עצמאות כלכלית היא בבחינת חמצן והיעדרה מבטלת את יכולתה של האישה "לעמוד על הרגליים" ולבנות לה "חדר משלה" ומקבעת את מעמדה כקורבן של הנסיבות, קורבן של אלימות מצד גברים, קורבן של שוק העבודה שדוחק נשים למקצועות בהם השכר נמוך מראש (הוראה, עיתונות, ניקיון, עבודה סוציאלית) ומנציח את היותן "המין החלש".
ענת לב-אדלר, נשואה ואם לשניים, מתגוררת בתל אביב, סופרת, עיתונאית ומרצה, מנהלת את הבלוג ענתי אייג'ינג ב-Xnet.
אם ראיתם אי פעם אישה מבקשת העלאה במשכורת, אתם חייבים להודות שזה מחזה מעורר רחמים ממש. בניגוד לרוב הגברים, שמגיעים לפגישת שכר עם תחושה של ערך עצמי, הערכה של שווי השוק שלהם ועם החלטה כללית לקבל את מה שהם רוצים או לפעול בהתאם, אישה שמבקשת העלאה בשכר תעביר את עצמה עוד לפני קביעת הפגישה, מסכת ייסורים שתכלול חרדות, תסכול ועצבים, שימררו לה את החיים חודשים לפני הפגישה. בעיית הערך העצמי שלה, העובדה שהיא לא באמת מאמינה שהיא שווה את הכסף ובסתר לבה עדיין מתפלאת שמישהו בכלל מעסיק אותה, גורמת לה בסופו של דבר להגיע לפגישה שחוקה ורגישה, לבקש פחות ממה שהיא חושבת שמגיע לה ובהרבה מקרים גם לקבל סירוב. למה? בגלל שהיא אישה, ואישה, נשים, אנחנו, לא משנה מה אנחנו אומרות ובכמה מילים גדולות אנחנו משתמשות, עדיין חיות את החולשה, לא באמת יודעות שמגיע לנו ובכל תחומי החיים, הפחד הכי גדול שלנו הוא עדיין הפחד הקמאי של החיה הפצועה של העדר, שזקוקה לתמיכה כדי להתקיים או שתינטש ותמות בצד הדרך.
במקרו, יש הרבה מה לעשות. במיקרו, אם כל אחת מאתנו שחושבת שמגיעה לה העלאה בשכר פשוט תלך לבוס שלה ותבקש העלאה, אבל לא בחרדה, לא מתוך מצוקה, אלא מתוך ידיעה שזה מה שהיא שווה וידיעה חזקה עוד יותר שאם הוא יגיד לה "לא, המצב במשק רע" היא יכולה תמיד ללכת משם ולמצוא מישהו שיעריך אותה וישלם לה את מה שמגיע לה, כבר נתקדם הרבה מאוד. במקום לקשקש, להתעצבן ולבכות על מר גורלנו, בואו נתחיל לזוז כבר. רוצה לצאת מהמטבח? צאי. רוצה לשבור את תקרת הזכוכית? קחי פטיש ותתחילי להרביץ בה, וקחי בחשבון שאת עלולה להיפצע בתהליך. אנחנו חייבות לעבור מהקורבנוּת, הסבילוּת וחידלון האישים למוּד של לקיחת אחריות, עשייה ומצב צבירה אנרגטי של פוטנציה, כדי שה"שוויון" הזה שאנחנו מדברות עליו, יהפוך מתובנה אסתטית לחלק מהמרקם החברתי. אז בואו לא נחגוג את יום האישה עדיין. יודעות מה? בואו נשמיד אותו בכלל. יום האישה רק מעיד על נכות התפתחותית גלובאלית ומנציח את הנכות. ביננו, אף אוכלוסיה שמרגישה באמת עוצמתית לא זקוקה להפגנות ראווה, מצעדי גאווה וימים מיוחדים. ביום שבו אפשר יהיה למחוק את יום האישה מהקלנדר, ביום שבו לא יתקיימו מצעדי גאווה, רק אז אדע שהשוויון הוטמע בדי-אן-איי הקולקטיבי ואינו רק רעיון אוורירי שצף באטמוספירה. ואז אבקש העלאה במשכורת, ואחגוג. בקניית נעליים, למה לא.
קארין ארד, סופרת ועיתונאית, מתגוררת בתל אביב, מנהלת את הבלוג אחת פלוס מינוס ב-Xnet.
אני מודה. יש לי בעיה עם היום הזה. כל עוד היום הזה קיים, הוא משמש כעלה תאנה לפעילות שנעשתה ושעדיין צריך לעשות כדי לקדם נשים. ממש כמו 'יום האהבה'. כל מה שבא לי לשאול כשמישהו אומר את צירוף המילים יום האהבה זה: זהו? מתוך 365 ימים בשנה רק יום אחד מוקדש לאהבה? והשאר למה? ואותו הדבר לגבי יום הגאווה, יום האם, יום האישה וכל "יום" שהוא. לא שמעתם בשום מקום על יום אנשי העסקים המצליחים, נכון? או יום הגבר, יום האב, 'יום הסטרייט או 'יום העשיר'. אלו לא זקוקים לתזכורת התמידית לערך העצמי שלהם. פשוט כי הם מעריכים את עצמם. ערך עצמי, כשמו כן הוא - עצמי. יום שאמור להזכיר לך כמה את שווה, הוא כמו הוראות "לשאוף לנשוף", שמזכירות לבלונדינית שצריך לנשום (זאת מהבדיחה). בעולמנו, אנשים נוטים להעריך דברים רק לאחר שאיבדו אותם. אז מה בכל זאת אפשר לעשות ביום הזה? פשוט מאוד: יום בלי אישה. אם ב-8 במרץ אחד נקום בבוקר וניעלם ל-24 שעות ולא נהיה - עקרות בית, מבשלות, נשות עסקים, זמרות, שחקניות, פסיכולוגיות, רופאות, מזכירות, מורות, גננות, מטפלות, זונות, שופטות, עורכות דין, פקידות, רקדניות, מנקות, סופרות, עיתונאיות, דוגמניות, רוקחות, חזאיות, מעצבות, ספריות, קלדניות, שוטרות, ח"כיות, אחיות, מאמנות, תופרות, מלצריות, ברמניות, אימהות, בנות, בנות זוג, נשים ושאר התפקידים שאנו ממלאות בלהטוטנות שלא מביישת אמן קרקס - נראה לי שנשיג יותר. בטח בשוק העבודה. והרי מעמד וכסף הם הישג משמעותי שיפתח בקלות ובמהירות דלתות נוספות. מיה אילוז, אמא לילדה, מתגוררת באיזור המרכז, עיתונאית, קופירייטרית ומומחית לכתיבה שיווקית, מנהלת את הבלוגמתחילה מחדש ב-Xnet.
ישראל 2013. היית חושבת שמותר לך ללדת איפה שאת רוצה, בליווי מי שאת רוצה, לקבל טיפול ממי שאת בוחרת ולא ממי שלא. אה, ולקבל לכך מימון מהמדינה, כי את משלמת ביטוח לאומי וביטוח בריאות וזה. אז זהו, שלא.
את תמשיכי לשלם, הביטוח הלאומי ימשיך להעביר סך של 12 אלף ש"ח על הלידה שלך לבית החולים בו ילדת ומשרד הבריאות שלך ימשיך לחשוב שזה בסדר להעניק לך בלידה סטנדרט טיפול של מיילדת לשלוש יולדות. ארגון הבריאות העולמי חושב אחרת, אבל היי, למה לבלבל את המוח עם עובדות ומחקרים? מחקרים בכל העולם ימשיכו לטעון שמגיע לך גם דולה, כסטנדרט שהמדינה צריכה לספק לך, אבל לא בישראל. בישראל עדיין בעצב תלדי ואם את לא רוצה בעצב, אז מנהל הבנק שלך יהיה עצוב בזמן שאת תשלמי במיטב כספך על לידה כמו שאת רוצה, עם מי שאת רוצה.
למעשה, במקום שנתקדם, אנחנו קצת הולכים אחורה. למעשה, את משלמת על זה שלא יפריעו לך ללדת או ליתר דיוק, שיפריעו לך מעט ככל שניתן.
כשנאבקנו על לידות בית, הרוב הנשי ישב בשקט כי "זה לא נוגע לנו. אנחנו יולדות בבית חולים". אז זהו, שחופש בחירה נוגע לכולנו ואם שתקת כשנאבקנו על לידות בית, אל תתפלאי שעכשיו לוקחים לך את המיילדת האישית ומחר יקחו לך את האפידורל.
זהר כרמי, נשואה ואם לשלושה, מתגוררת בפרדס חנה, דולה ומכשירת דולות, מומחית למדיניות חדרי לידה, מנהלת את הבלוג לידה חופשית ב-Xnet.
אם לפני עשור קורות החיים של גבר מצליח היו מסתיימים בשלושת הסימנים "נ'+3", הרי שהיום הפכו אלו מאותיות לפסקה שלמה ולהגדרה עצמית חיונית, בעיקר לנשים. כמעט כל בלוג נשי נפתח במילים "שמי א' ואני אמא של רועיקי ונועהל'ה המקסימים". המהפכה המקוונת אולי נתנה לנו "חדר משלנו", אבל תקעה אותנו בתוכו עם חיתולים ומסרגות, בעוד הגברים שבחוץ ממשיכים להחליט, לשלוט ולעשות כסף. נכון, אנחנו מוקפות "עסקים נשיים", אבל הם מעצימים בעיקר את הצרכנות שלנו ומקבעים את ההגדרה שלנו, בעיקר כאמהות לפני ומעל הכל. אנחנו עפות על עצמנו במסיבת גטו אחת גדולה, שמוליכה אותנו עשרות שנים אחורה, כאילו לא התחילה פה מהפיכה פמיניסטית. בישראל בעיקר, ההחלטה לוותר על הורות תתקבל בסלחנות כלפי גברים, אך אצל נשים כשריטה עמוקה. אני לא קוראת לנשים לא ללדת, אבל בתור פמיניסטיות שצועקות "צאו לי מהרחם" על כל העולם, אולי כדאי שגם אנחנו נבין שילדים זה לא הכל.
הפסד בולט אחד הוא הפיחות שחל בהתאם במעמד הזוגיות. אם פעם נשים חששו מחיים בלי בן זוג, הרי שהיום הן יתויגו ככישלון אם לא יהיו אמהות. מונולוגים נרגשים על מה שהילדים לימדו אותי (הנשקפים מקירות הפייסבוק בימי ההולדת שלהם) לא משאירים מקום לספק: האמהוּת היא האלוהות החדשה. ראינו את האור, אלא שללדת ידענו גם לפני אלפיים שנות. היום אנחנו יכולות להמשיך לעשות את זה ואפילו ליהנות מזה, אבל לא יזיק לנו להתחיל לדבר גם על דברים אחרים.
רונית כפיר, מתגוררת בכרמי יוסף, בעלת משרד לעיצוב ותכנון פנים, קריינית, חברת הוועד המנהל "נשים בתמונה", נ'+2, מנהלת את הבלוגפנימה ב-Xnet.
אני רואה את הנשים סביבי נאבקות בשביל לשרוד. בעולם שהוא חולה אנוש, פטריארכאלי עד אימה ונשלט על ידי בית הדין הרבני וקומץ אנשי דת שמוכנים לקבל רק רובד אחד מצומצם של החיים - קשה לי לומר מה גרוע יותר: לחיות שם כאישה חרדית, בתחתית הפירמידה הפיאודלית או לעזוב ולהירדף עד חורמה בידי בתי הדין הרבניים, שקיבלו שליטה במדינה על עניינים רבים שאינם אמורים להיות נוגעים אליהם: איפה נחיה, כיצד נמות, עם מי נתחתן, היכן יגדלו ילדי זוג שהתגרש, למעשה, הם יכולים להחליט שאמא שאינה שומרת שבת, דינה כדין אם מכורה לקוקאין והיא אינה ראויה לגדל את ילדיה.
כיום, הדבר החשוב והדחוף ביותר לנשים במדינה זו החובה להפריד בכח את חייהן הפרטיים מחייהם המזוקנים של רבני הקהילות החרדיות. חובה עלינו להילחם על הזכויות הבסיסיות של חופש וחירות המגיעות לנו מהיום בו נשמנו את נשימתנו הראשונה.
יש עכשיו בכנסת ח"כיות חדשות למכביר. כולי תקווה שהנושא הזה, שהוא הבוער בעיני בסדר היום של הנשים במדינה, יעלה לסדר בהקדם האפשרי. המדינה שלנו איננה גן עדן, אבל אסור לה להפסיק ולהיות מקום מפלט ואין לנו סיבה להסתפק בשיירי עצמאות ובניצני העצמה נשית. עלינו לקבל את המובן מאליו בכל מדינה מתוקנת: החופש להיוולד, לגדול, להתחתן ולמות - איך שנבחר.
שרה איינפלד, אמא לשניים, חרדית לשעבר, מתגוררת באיזור המרכז, כותבת ומרצה, מנהלת את הבלוג מותרת ב-Xnet.
מטבעי אינני אוהבת פרובוקציות ומשום כך, כאשר אני נוסעת באוטובוס בינעירוני ושמה לב פתאום שאני יושבת בחלק הקדמי של האוטובוס ומבינה שקרתה כאן טעות חמורה עליה אני עלולה לשלם כל רגע - היה הגיוני שאעבור מיד לשבת מאחור. אך למרות שאינני אוהבת פרובוקציות, אני נשארת לשבת במקומי. אודה על האמת, שתי סיבות מונעות ממני לעשות זאת: הסיבה הראשונה היא אנוכיות - כאשר אני מסתובבת לאחור, אני רואה שרוב המקומות האחוריים תפוסים ואני מעדיפה לשבת לבד במושבי, מאשר להידחק גוף לגוף עם שכנתי (גדולת הגוף), במיוחד כשאני כבר ממוקמת בנוחות במקומי.
הסיבה השנייה היא גאווה, כי למטה מכבודי לקום ולעבור ולראות את אנחת הרווחה הנפלטת מהיושבים הקדמיים למראה האישה הנכנעת, שסוף סוף הבינה את מקומה ונכפפת לקודים החברתיים.
אבל כל משך זמן איסוף הנוסעים לאוטובוס, בכל תחנה מחדש, אני מרגישה את לבי דופק במהירות, תוהה האם מישהו ייגש אלי ויבקש ממני לעבור למושבים האחוריים, המיועדים לנשים, האם איאלץ לעמוד (נכון יותר, לשבת) אל מול דרישות, בקשות, הערות ואפילו מבטים. האם תתעורר כאן פרובוקציה או שמא הכל יעבור בשלום? אני מתקשחת בתוכי כדי להיות מסוגלת לספוג זאת.
המרחב הציבורי אמור להיות זמין לכולם באופן שווה, ללא הבדל דת, לאום, מין וגזע ואני מייחלת לימים שבהם המרחב הציבורי יהיה נינוח ומזמין לכל אחד ואחת ושלא נהיה מאוימות רק מעצם היותנו קיימות ונוכחות.
אני מקווה שיבוא יום שבו נער או גבר צעיר לא יעביר את מבטו בעלותו לאוטובוס, לראות האם כולן צייתניות וכנועות ושילדים רכים בשנים לא יחשבו על נשים היושבות בחלק הקדמי של האוטובוס כחצופות וחסרות כבוד.
אפרת רוזן, נשואה ואמא לשניים, מתגוררת באזור המרכז, חרדית למראית עין, אבל רקדנית חילונית וחופשייה כשאף אחד לא מזהה, מנהלת את הבלוג אנוסה ב-Xnet.
מעולם לא חשבתי על עצמי כפמיניסטית לוחמנית. הרגשתי מוערכת והיה לי נוח ונעים כאישה. לא הרגשתי צורך להילחם באי צדק חברתי ולא הבנתי מדוע אומרים "ברוך שלא עשני אישה". אולי כל זה נבע מהשקפת עולם נינוחה ומזל עם בן זוג מפרגן. עם השנים, גיבשתי השקפה חברתית רחבה יותר שהביאה אותי לרצון לשנות לפחות שני דברים משמעותיים:
ראשית, הייתי רוצה לראות עולם שבו גידול ילדים (שאני רואה בו קריירה בפני עצמה) ואחזקת הבית, נלקח בחשבון ומוערך בצורה כספית על ידי המדינה. במונח "עקרת הבית" יש אלמנט של חוסר הערכה לתפקיד. אני בדעה כי כאשר אחד מבני הזוג נשאר בבית לטפל בילדים ובאחזקת הבית, הוא למעשה מאפשר לבן הזוג השני לצאת לעבודה מחוץ לבית ולכן תורם במאמץ הכלכלי של המשפחה כולה – ועליו להיות מתוגמל עבור המאמץ הזה (יש לי לעניין פתרונות, אבל זה כבר לדיון אחר).
הבעיה השנייה היא שעות העבודה המוגבלות שנשים יכולות לעבוד לצד גידול הילדים ולכן נמנעות מפיתוח קריירה. הפתרון הוא מעונות ממומנים על ידי המדינה בסכום סמלי בלבד לילדים של אישה העובדת במשרה מלאה. נכון להיום מחיר המעונות (גם אם הם מסובסדים) יקרים להחריד ומהווים תמריץ שלילי ליציאת אישה לעבודה ופיתוח קריירה.
אסנת לסטר, נשואה ואם לשלושה, מתגוררת בצפון הארץ, מגישת תוכנית הרדיו "סיר לשבת ב"רדיו קול רגע" ומנהלת את הבלוג סיר לשבת ב-Xnet.
לאישה ישראלית ממוצעת, כזו שמג'נגלת בין משפחה לקריירה, חסר תוכי קטן שיישב על כתפה וללא הרף ילחש באוזנה: מותר לך, זה בסדר, תמשיכי ככה, את שווה!
אינספור פעמים במשך היממה אני מלכסנת מבט לעבר הכתף ומחפשת את התוכי הדמיוני הזה, שקולו אינו נשמע. לא שאני זקוקה לתמריץ או לדחיפה. מה שחסר לי זה אישור לדרך החתחתים שבה אני צועדת והחיסרון הזה מתעצם לשמע הליחשושים שאוזניי קולטות מכל עבר. "היא יותר מדי קרייריסטית", אומרים עלי. "אז היא בטח מזניחה את ילדיה" או "בטח יש לה צי של מטפלות שעוזרות לה לנהל את הבית" או "מרוב שהיא רודפת אחרי סקופים, אין לה זמן לצאת לסרט עם בעלה".
לא היה אכפת לי כל כך אילו המלחששים היו נמנים עם המין שחושב את עצמו לחזק. איתם אני באמת לא מתחשבנת. שיגידו. זה לא מזיז לי את קצה השערה. אבל מפריע לי וכואב לי ומקומם אותי לגלות שחצי הביקורת נורים דווקא מהפיות של בנות מיני. הלו, אחותי, מה עובר עלייך? נראה לך שאני "יותר מדי" מפני שאת חושבת את עצמך ל"פחות מדי"? מפני שאין לך אומץ להגשים את החלומות שלך, מפני שאת חוששת שלא תעמדי במשימה?
על פי התיאוריה שלי, בכל פעם שתינוק יוצא מהרחם, אמא שלו חוטפת פטיש של רגשות אשמה, ובניגוד לעוּבָּר – הרגש הזה לא יוצא לה ממחזור הדם. הוא ילווה אותה תמיד, מהול באהבה ובדאגה. היא תמיד תחשוש שמא לא עשתה מספיק למענו או למענה, שאולי היה עליה לקחת חצי יום חופש מהעבודה כדי לתפקד כהורה מלווה בטיול השנתי לשדה הכותנה ושזה ממש לא בסדר שהיא קנתה תחפושת במקום לתפור במו ידיה את שמלת הנסיכה. דווקא משום שאנחנו רגילות להלקות את עצמנו, הגיע הזמן שנעניק זו לזו כתף של תמיכה. אם נפרגן לנשים שמצליחות לתמרן בין ילדים-זה-שמחה לבין קריירה-זו-ברכה, גם הגברים ייאלצו לפרגן לנו.
ואם הם לא יפרגנו – רק הם ייצאו מופסדים. התמיכה שאנחנו נעניק זו לזו הרבה יותר משמעותית. מי מוכנה להיות התוכית שלי?
סמדר שיר, נשואה ואם לשישה, מתגוררת באזור המרכז, סופרת ועיתונאית, מנהלת את הבלוג יומן אמריקאי ב-Xnet.
מה עוד חסר לנשים? שאלה מאתגרת - בערך כמו להכניס חולת נעליים לחנות הדגל של ג'ימי צ'ו ולהגיד לה "תבחרי". אחרי שניסיתי למקד את הבחירה, תמצתתי אותה למילה אחת - זמן.
איכשהו יצא לנו הנשים שם של "כל יכולות" - להיות אשת קריירה, אמא למופת שמתחזקת בית לתפארת ועל הדרך מטפחת זוגיות ואת עצמה. ואם אפשר מכילה, קשובה, הרפתקנית ומינית. זה לא שיש מאיתנו ציפיות גבוהות מדי, ממש לא. בכל הצניעות אני אומרת - אנחנו יכולות. אנחנו רק צריכות יותר זמן כי לעיתים זה מאתגר לנו את השפיות. מאחר והניסיונות שלנו למתוח את היום בעוד שעתיים-שלוש לא צלחו, הכנתי תוכנית הבראה אלטרנטיבית:
1. הפחתת שעות העבודה המקובלות במשרה מלאה מתשע לשבע. במינונים שפויים אנחנו הרבה יותר איכותיות בתפוקה. חוץ מזה, אם אתם סומכים עלינו שנוכל למלא 20 משימות ב-24 שעות, איך אתם לא סומכים עלינו שנוכל למלא אחת בשבע?
2. קיום "חוק שכר שווה" דה-פקטו כדי שלא נצטרך לחזור ולעבוד שעות נוספות. כנשות מעשה, כל זמן שזה מתנפנף על נייר בכנסת ולא על תלוש המשכורת זה לא באמת תופס.
3. הכרה בהוצאות גידול ילדים עד גיל 18 ולא עד גיל חמש, כדי שלא נחשוב פעמיים בכל פעם שנצטרך עזרה וגם כי יש לכם מושג כמה עולה לגדל ילד ב"חוק חינוך חובה חינם", עלק? וכל זה מבלי לפגוע באפשרות שלנו להתקדם לתפקידים ניהוליים בכירים.
תנו לזה צ'אנס ואני מבטיחה לכם שתראו איך אנחנו עושות את הכל ועוד עם חיוך ענק על הפנים.
סיגל קפלן, נשואה ואם לשלושה, מתגוררת בתל אביב, שחקנית, עיתונאית, תחקירנית ומדריכת הורים, מנהלת את הבלוג אמא הפקות ב-Xnet.
לנשים בישראל אין מעמד שוויוני מול גברים וזה מתבטא בכל תחומי החיים: בחברה, במשפחה, במקומות העבודה, בתפקידים ניהוליים, במשכורות במשק ואפילו בייצוג בכנסת. בראש ובראשונה על כל הנשים לכבד ולשים את עצמן גבוה יותר בסולם העדיפויות שלהן, לפני שהן יוצאות להיאבק בחוץ למען דברים שונים, צודקים ככל שיהיו. על זה צריך להיאבק, להתעקש ולא להרפות. עלינו ללמוד לקבל, להעריך ולהאמין בעצמנו יותר ולדעת שאנחנו מסוגלות ויכולות להגשים את החלומות, הרצונות והשאיפות שלנו. לכן, לפני שאנחנו מצפות מהסביבה, מהחברה, מהמנהלים ומכולם לשנות ולהשתנות, החובה היא עלינו. אנחנו צריכות למצוא את הכוחות שבנו ולהאמין באמת ובתמים שמגיע לנו - ואז נוכל להשיג את כל מה שנרצה.
מיכאלה ברקו, נשואה ואם לארבעה, דוגמנית ומנחת סדנאות להעצמה נשית, יוזמת אתר ההמלצות Michaela וכותבת בלוג ב-Xnet.
"ששש... תהיו בשקט. אמא ישנה שנת צהריים. אל תפריעו לה", זיכרון עבר מתוק מהדהד בי. שלאף שטונדה. סיאסטה. שנ"צ. איך שלא תבחרו לקרוא לזה - מדובר בחלום רחוק, זיכרון ילדות מלפני שנים רבות - משהו ישן נושן שהתרחק מאתנו ביום שבו חתמנו קבע בעבודה.
הילדים שלנו, של שנת 2013, לא זכור להכיר את הקונספט הזה מסיבה פשוטה. אמא אף פעם לא ישנה צהריים!
אין צהריים!
ומי שלא טעמה שנת צהריים, לא טעמה שינה עריבה מימיה. שעה ואפילו חצי שעה, שעוזרים לגוף להבדיל בין קודש לקודש. זריקת אנרגיה למוסד ששמו אימהות. לאן הגענו ששנת צהריים הפכה למושג ערטילאי מן העבר? אם לילדים שעובדת במשרה מלאה, מוצאת את עצמה רצה קצרת נשימה להספיק להגיע בזמן מהעבודה לצהרון / מעון ומשם לבית. לאחרונה העבודה שלי מחייבת אותי לשהות במערכת, מחוץ לבית. אני מגיעה עם סטופר, מתפללת שהפקקים יעלמו ובארבע, אחרי סבב מעונות וצהרונים, אני מגיעה הביתה.
אם היה לי רק רגע אחד בצהריים להחליף תפקידים, להחליף כובעים. אם היו לנשים אפילו חמש דקות להתאפס, לעבור מלהיות עובדת/מנהלת/קרייריסטית נחושה ואסרטיבית - לאמא חמה ומפנקת - הכל היה נראה אחרת. איך אמרה לי חברה טובה? אין לי את החצי שעה להחליף מפאה למטפחת, להעיף את העקבים, להחליף לבגדי עבודה ביתיים. שנת הצהריים מסמלת את המעבר הזה ולקחו לנו אותו.
הסוויץ' המהיר הזה יגרום לנו בסופו של דבר לשלם מחיר יקר, כי כמה שנכחיש את העניין, הילדים והבית משלמים את המחיר. אולי יבוא יום ולפחות נזכה לשמוע: ששש... סבתא שלי ישנה צהריים.
מלי גרין, נשואה ואם ל-11, חרדית, מתגוררת ביישוב קהילתי באזור ירושלים, עיתונאית וסופרת, מנהלת את הבלוג אמא'לה 11 ב-Xnet.
לפני כעשור פרץ לחיינו ביטוי מסעיר: "הגבר החדש". הלאה המאצ'ו השוביניסט שמתייחס לנשים כאל בובות קרטון חלולות, לא עוד איש מרלבורו שתקן ונכה רגשית. קובעי הטרנדים הציגו בפנינו יצור מעניין: גבר שמחובר לצד הנשי שלו. הוא לא נרתע מלחבק את החבר הכי טוב שלו ומקפיד להשתמש בדאודורנט. וואו. ממרחק הזמן אני כבר ממש בטוחה שזו היתה מזימה של חברות הקרמים או משהו כזה. אולי מכונים להסרת שיער? אבל מהלך אמיתי, פנימי ומעמיק, עדיין רחוק מאוד.
ביום האישה 2013 אני מפנטזת על גינת משחקים שבה, אחר הצהריים, יש מספר דומה של אמהות ואבות שנמצאים עם הילדים. במציאות מוכיחים הסקרים שוב ושוב שמי שנמצאות עם הילדים ומשלמות את המחיר המקצועי והאישי על ההורות, הן נשים בלבד.
אני מפנטזת על גברים שיפנימו את העובדה שנשים הן ממש, אבל באמת, בני אדם. לא חיבור מדליק של נקבים וציצים. זה אומר שכשאנחנו מדברות, אנחנו רוצות שיקשיבו לנו. ועוד דבר: זה אומר גם שאם אנחנו יותר מבוגרות או פחות יפות מהמקובל במגזינים – אנחנו לא שוות פחות. לא זה מה שקובע את ערכנו.
במציאות, עבירות האלימות נגד נשים וההטרדות המיניות (אם לא תקיפות) בשוק העבודה, מראות שהרבה גברים לא מסוגלים לכבד נשים כבני אדם. אני מפנטזת על גברים שיתחברו לצד הנשי שלהם עד כדי כך שיבינו שטיפול והדרכה חשובים לא פחות מביטחון והיי-טק. אולי אז מורות, עובדות סוציאליות ואחיות לא ירוויחו שכר משפיל.
רומזים לנו שיש גבר אחר.
טוב שמישהו יודע על זה.
אם יש גבר אחר,
הביאוהו לכאן.
ונדעהו, נדבר גלויות,
יש או אין.
(מבוסס כמובן על שיר קדמשנתי של יונה וולך)
דליה נוימן, נשואה ואם לשלושה, מתגוררת בתל אביב, עיתונאית ומגישת טלוויזיה, מנהלת את הבלוג חללית אם ב-Xnet.
