"ידעתי שזו היתה טעות להכניס את האינטרנט הביתה", יורה לעברי בעלי. "כנראה שכולם צודקים כשהם מתריעים וזועקים שלא להתקרב אל הפגע רע הזה. את כל הטיעונים שלך את בסך הכל שואבת מהאינטרנט?" השיחה שגלשה אל הוויכוח החוזר והקבוע שלנו בנושא אמונה, דת ומה שביניהם, הביאה שוב את בעלי לשאול זאת במעט בוז, כמנסה להבהיר לי שהוא מאוכזב מכך שזה המיטב שאני מסוגלת אליו, לצטט כל מיני טענות ודעות מהאינטרנט. "אז לדעתך צריך פשוט לסגור אותנו בגטו, לבנות חומות, למנוע מאתנו לחשוב, למנוע מאתנו לראות משהו אחר מלבד רבנים ורבניות וספרי קודש והלכה?" יריתי לעברו בחזרה. לא היתה לו תשובה.

  (צילום: shutterstock)

ומה באמת התשובה?

עם השנים הבנו שאנחנו לא חושבים ומרגישים אותו דבר. התרחקנו במחשבותינו. לסגור את האינטרנט - זו התובנה שבעלי מפיק מכך שאני לא חושבת בדיוק כמוהו וכמו שחינכו אותי מינקותי, אלא צימחתי וטיפחתי חשיבה שונה, הסתכלות שונה ודעה אחרת על כל מה שמתרחש סביבי.

אין גבול לחומה שאפשר לבנות בין העולם שבחוץ לבין החברה החרדית. אני בטוחה שילדים שיהיו סגורים בביתם 24/7 ויקבלו את כל הנחוץ להם בבית פנימה - מזון, מים ואפילו אהבה, קצת מתמטיקה, וחלילה לא גיאוגרפיה (שלא ידעו ויחשבו חלילה שיש עוד אנשים שם בחוץ), המון הלכה ומוסר יהודי - יחשבו שרק הם קיימים בעולם ויאמינו רק במידע בו יזינו אותם. סביר להניח שהם יישארו חרדים בכל רמחיהם ושסיהם. כן, סגירות טוטאלית יכולה להוות פיתרון נפלא.

אתם לועגים לי, נכון? אתם חושבים שהשתגעתי לגמרי ושבכל דבר צריך להיות איזון. אז מהו האיזון המדויק? לחנך כמו בריסק, כמו חב"ד, כמו בעלז? אולי חסידוּת גור היא התשובה? אולי מערבא ולימודי ליב"ה מעורב עם לימודי גמרא זה הפיתרון כדי להשאיר את כולנו חרדים לדבר ד'?

אז נכון, לא אוריד את האחריות מעל האינטרנט, אבל לעולם לא אוכל להפיל עליו את מלוא האחריות. כל המחשבות, השאלות, התהיות, הרצונות ונטיות הנפש היו הרבה הרבה לפני שידעתי שיש אינטרנט בעולם. תפקידו של האינטרנט הוא כמאיץ מנוע שפועל כבר. הוא לא יוצר את המנוע ואפילו לא מדליק אותו.

כל אחד והאמת שלו

השאלה האמיתית היא מדוע אני, שנחשפתי לעולם בדיוק כמו חברותיי, באותו מינון; גדלנו על אותם ערכים, על אותם ספרים; המשפחות שלנו יותר דומות מאשר שונות; שתינו בצמא את אותם דברי קדושה ואמונה וחשבנו את אותן מחשבות - מדוע אני כיום חושבת אחרת, שואלת אחרת ומשיבה לעצמי תשובות אחרות מאשר הן? מדוע בעלי, שחשוף לאותם חומרים כמוני ויכול לשוטט באינטרנט באותם אתרים כמוני, אינו עושה זאת?

לאחר שנים שבהן ייסרתי את עצמי על כך שרק אני שונה מכולם; לא הבנתי למה רק אני כל כך מעורערת בכל הנושא הזה של דת ואמונה; תהיתי למה רק אני כל הזמן חולמת על חיים אחרים וכל הזמן הוטרדתי מדוע החברות שלי לא מרגישות גם הן כך; לאחר שנים של חיבוטים, ספקות וייסורי מצפון ולעג עצמי על כך שאני נמשכת אל "הרע" - הבנתי. הבנתי שכל אדם הוא שונה.

יש אדם שמתאימה לו דרך האמונה ומתאימים לו חיי הדת וגם אם זה מעט לוחץ פה ומפריע ומיצר שם, הוא עדיין בוחר זאת על פני החיים האחרים. אולי כי האמונה שלו מעולם לא נסדקה או כי הוא חיזק אותה או כי פשוט אין לו שום רצון לחיים אחרים.

ואילו אני, שנים ניסיתי לחזק את אמונתי. למדתי יותר מכל חברותיי ספרי מוסר ואני יכולה לומר במלוא הצניעות, שכביכול תפסתי את הדת באופן עמוק יותר מרוב חברותיי ולא באופן השטחי של קיום מצוות ותו לא והייתי מחוברת לדת ולאלוהים באמת - לא חברתית ולא תדמיתית. וכל השנים הללו נלחמתי בנטייתי הפנימית והחד צדדית לחיים שבחוץ. געשתי בתוכי מחוסר שלמות, מחוסר סיפוק ואושר.

עד שיום אחד הבנתי שהמלחמה אבודה וכל אדם לבסוף מוצא את מקומו הטבעי. ומקומי שלי הוא לא בדת. באותו יום, למרות שנשארתי עם אותם כבלים חיצוניים ולעולם אשאר אסורה בהם; באותו יום הרגשתי שלמה, הרגשתי רווחה, כי סוף סוף הבנתי את עצמי, הבנתי מי אני וקיבלתי את זה. קיבלתי את זה שלעולם אהיה שונה מאחרים, אבל לעולם אהיה אני.

הבנתי שכל אדם נולד עם צרכים נפשיים אחרים, גדל ובגר באופן שייצר אצלו נטיות אחרות ורצונות אחרים, אמונות שונות וסולם ערכים אחר ואי אפשר כל החיים להילחם בעצמך ללא טעם.

אז נכון, אם היית סוגר אותי בביתי, בלי טלוויזיה, בלי אינטרנט, בלי לדעת שיש בעולם ספרים אחרים מלבד ספרי הלכה וגמרה - הייתי כנראה היום חרדית גמורה. המסקנה מכך היא שצריך לסגור את כולנו בגטו? אולי עלינו להבין דווקא שצריך לתת קרדיט לנפש האישית של כל אחד ואחת? להבין שאי אפשר לשלוט על המחשבות ועל הרצונות של השני ולהפנים שלבסוף כל אחד מוצא את הקול האישי שלו, את קו המחשבה הפרטי שלו ולמרות שכולנו נחשפים לאותם דברים כל אחד מגיב אחרת. להבין שאין אמת אבסולוטית ולכבד זאת.