אני אוהבת את חג פורים, תמיד אהבתי. ההתרגשות שלפני החג, ההתלבטות באיזו תחפושת אבחר ולבסוף החג עצמו - היום בו אני עוטה את התחפושת, על כל חלקיה, מחכה לאמא שתאפר אותי ואז יוצאת חגיגית ושמחה לבית הספר.
בכל שנה התחפשתי כמובן למשהו אחר, כי אי אפשר לבוא עם תחפושת זהה בכל שנה. ועדיין, היתה לי את 'תחפושת בית ספר' שלי, שאיתה הלכתי לבית הספר, והיתה את 'תחפושת הבית' שלי. התחפושת שעטיתי מיד כשהגעתי הביתה, ונשארתי איתה עד לשעות השינה, וחוזר חלילה למחרת וביום שאחרי. 3 ימים שבהם התחפשתי בבית, בשכונה, למה שבאמת רציתי להיות, שנה אחר שנה – רקדנית בלט. ומכיוון שרקדתי בלט מספר שנים, הרי שממילא היו לי כל מרכיבי 'התחפושת' המתאימים. רק תנו לי גרביונים, בגד גוף ונעלי בלט, תוסיפו לזה שיער אסוף בקפידה ועשיתם אותי מאושרת. שנה אחר שנה. גם בתוך הבית, כשהלכתי מהמטבח לסלון או לחדר שלי בפורים, לא הלכתי רגיל. תמיד זה כלל שילוב של צעדים רגילים, עם צעדי ריקוד, קפיצות וסיבובים, למורת רוחם ו/או לנוכח חיוכם של שאר בני המשפחה. תלוי כמה ניג'סתי באותו היום. זה מה שרציתי להיות כילדה וכנערה, רקדנית בלט. את לימודי הריקוד הפסקתי בגיל 14 וכשקצת בגרתי, האמנתי לכל מי שאמר שזה לא ריאלי ולא כלכלי ולא כדאי לבחור בחלום הזה, ועטיתי לי מסכה אחרת, של חלום אחר.
הזיכרון הזה גורם לי לחשוב על כך שכולנו בעצם עוטים על עצמנו מסיכות, מי יותר, מי פחות. אך רמה מסוימת של מסכתיות תמיד נשארת. לא מסכימים? תביטו על השאלה הפשוטה והשכיחה ביותר: מה שלומך? כמה פעמים אתם עונים ומספרים מהו באמת שלומכם האמיתי נכון לרגע זה? הרי לא תלאו כל אדם ששואל אתכם - מה שלומכם? – בסקירה (אפילו אם קצרה) של כל שמחותיכם, צרותיכם, שאיפותיכם ותקוותיכם, נכון?
אז למדנו לענות תשובה אוטומטית: בסדר גמור, מצוין, טוב תודה. ולפעמים אנחנו אפילו מתחכמים ומוסיפים תשובות שנונות: 'אם יהיה יותר טוב, אשתגע', 'דבש, הכל דבש', 'בסדר גמור, היא בסדר ואני גמור' וכן הלאה.
אחת התובנות החיוביות שנבטו בתוכי, מאז היום הזה שבו התרסקו חיי לפני 3 שנים (התרסקו לכאורה), היא - שאני לא באמת יודעת מי אני. אני חושבת המון דברים על עצמי, שאת רובם גם אחרים חושבים עלי, אבל זה לא בהכרח נכון. ודרך אגב, אעז ואומר שגם אתם, רובכם, לא יודעים מי אתם, אלא רק חושבים שיודעים. ומאיפה יש לי את התעוזה לומר דבר כזה? מהחיים עצמם.
אני, וגם אתם (כן, יש יוצאים מן הכלל, תרגיעו), מלאים בדעות, אמונות ושלל התניות שספגנו ואימצנו מהורינו, מבית הספר, מחברים, מהסביבה ומשלל קבוצות ומסגרות אליהן השתייכנו ועדיין אנחנו משתייכים במהלך חיינו. ובתוך הריצה היומיומית של החיים, אין לנו זמן לעצור ולברר מי אנחנו באמת, מה גם שבירור שכזה לוקח זמן, וזמן כאמור, אין לנו, אלא אם החיים 'מסדרים' לנו זמן, בדרכים שונות, כמו שסידרו לי. כל כך הרבה פעמים למשל, עטיתי עלי מסכה של אשת עסקים ממולחת ווורקוהולית, כשבעצם כל מה שרציתי באותו רגע זה בכלל להיות עקרת בית... והיו עוד מסכות רבות, שונות ומשונות.
בשלוש השנים האחרונות היה לי זמן להתבונן לאחור ולהכיר בתחפושות ובמסכות שעטיתי על עצמי בתקופות השונות בחיי. אחרי ההכרה בתחפושות מגיע שלב מפחיד יותר, שבו אני נדרשת, מכוח ההיגיון, לבחור מחדש. כי אם הדעה הזאת היתה רק חלק מתחפושת, אז מה הדעה שלי עכשיו על שוקולד, נישואים, פוליטיקה, כסף וגידול חסה בשטחים?
וכך אני מוצאת את עצמי חושפת ומשנה, מבררת ומחדשת, טועמת ומאמצת דעות חדשות, הלך מחשבה שונה, סגנון לבוש, חברים ואפילו מאכלים שונים. בעיקר אני מוצאת את עצמי מתנערת מתנועת העדר, מכל המשפטים, הקלישאות, הגישות והתיאוריות שמתאימות לכּווולם!
שום דבר לא מתאים לכולם. גם לא משפטים תמימים לכאורה, כמו: 'אל תתן לעצמך להפריע למי שאתה יכול להיות', או 'אין קיצורי דרך להצלחה'. ראשית, עדיף שאני אפריע לעצמי, מאשר מישהו אחר, לפחות עד שאדע מי אני רוצה להיות, שלא לדבר על העובדה שאני יכולה להיות כל מיני אנשים/דברים. ושנית, יש ועוד איך קיצורי דרך להצלחה ולא בהכרח יש 'מחיר לשלם' בעבורם. הבנתם את הרעיון והוא נכון לגבי כל משפט, דרך או גישה שרק תבחרו.
רוצים דוגמא? בבקשה: את רובנו מחנכים ליזום, לעשות, לרוץ ולפעול. לא לחכות שהדברים יקרו או שיבואו עד אלינו. להיות בעשייה, אפילו בעשיית יתר. כמו כולם גם אותי חינכו כך ובאמת הייתי בולדוזר כל חיי. עשיתי ויזמתי ולא הפסקתי לעשות ועוד הלקיתי את עצמי שאני לא עושה מספיק.
בשלוש השנים האחרונות, ובעיקר מלפני שנה, מאז שהחל תהליך הריפוי, אני מגלה שממש לא מתאים לי להתנהל ככה - ליזום, להתקשר, לעשות ולדבר. והרבה יותר נכון לי, רגוע לי ופחות מתסכל לי, להיות בשקט, להמתין ולתת לדברים להגיע אלי ואז להגיב אליהם. כן כן, דרך ההתנהלות הזאת שכל חיי לימדו אותי שהיא שגויה, אפילו מגונה - אל תהיי תגובה, תהיי גורם - היא האסטרטגיה המתאימה לי ביותר להתנהלות בחיים. והיא ממש לא מגונה וממש לא קורבנית ואפילו לא עצלנית. נהפוך הוא, היא נוסכת בי שלווה וביטחון בעצמי, במה שמגיע לי, באנשים ובחיים עצמם. ותתפלאו – הדברים מגיעים. מגיעה עזרה, מגיעות הצעות עבודה, מגיעים חברים, מגיעות הזדמנויות, הכל מגיע. ושוב, אל תטעו. זה רק מה שמתאים לי, זה לא בהכרח מה שמתאים לכם. עליכם לגלות מה מתאים לכם.
אז בפורים הזה, אני מחזקת את עצמי ואתכם מתוך עובדה פשוטה: שלכל אחד מאתנו יש טביעת אצבע שונה ולא בכדי. הנתון הפיזי הזה, מכיל בתוכו את המחוייבות הבסיסית שלנו לגלות את טביעת האצבע הפרטית שלנו, להתנער מהעדר ולצאת למסע שיגלה לנו מהי טביעת האצבע הזאת ואיך אנחנו יכולים ורוצים לבטא אותה באופן שמתאים לנו, ורק לנו.
