יום שני בבוקר, מייל נוסף: עוד ילד חולה. עכשיו אתם כבר מודאגים? כנראה שזה בהחלט הדאיג חלק גדול מההורים כי ביום שלישי הרבה יותר ילדים כבר אינם נוכחים בגן, אבל שוב נשאלת השאלה, מה כבר אפשר לעשות? האם זה שלא נשלח אותו לגן ישנה במשהו את העובדה שכבר שהה במחיצת אותם ילדים, נשאי המחלה? אני לא מההורים המתרגשים, אולי פשוט בגלל שאני ובני משפחתי מחוסנים נגד המחלה.
מי באמת אשם?
"בכל אשמים ההורים שאינם מחסנים את ילדיהם", מיד מתחיל קרנבל תקשורתי של האשמות, המאשים את אותם הורים בכל מגיפות ישראל באשר הן (כולל אנשים שחונים בדאבל פארקינג בלי להשאיר טלפון). "מי שלא מחסן את הילדים שלו, לא רק שהינו אדם בלתי אחראי המסכן את ילדיו שלו, אלא גם אחראי במו ידיו לכל מגיפה שפוקדת את האומה!" והאמת? אני מסכים עם הטענות. אני דוגל בחיסונים כהכרח לחברה בריאה ורואה בהם סוג של חובה אזרחית.
אבל הפעם – הפעם אני לא מאשים אתכם. למה? פשוט כי אני יודע שהכל שקרים. לא אתם אשמים. איך אני יודע? שבו ילדיי ואספר לכם סיפור.
הכל התחיל בשלהי חודש אוקטובר האחרון. העלים החלו נופלים מן העצים ואיש לא העלה בדעתו עד כמה מבורך יהיה החורף הקרוב (כלומר, מבורך לכולם, חוץ מאשר לתושבי בת חפר, עימכם הסליחה). באותם ימים ישבנו, בני המשפחה, לשיחה בה הוחלט כי גם השנה אנחנו מתחסנים. עקב תכנוני לו"ז מסוימים, רצה המקרה ואישתי ההרה והמקסימה ניגשה ליטול את החיסון בגפה, מעט לפנינו. היא חזרה עם בשורה.
"כמעט ולא נתנו לי להתחסן!" הופתעתי לשמוע את זה ומיד שאלתי אותה: "מה?" (תודו שאין הרבה דרכים טובות מזו להביע הפתעה). מתברר שנגמרו לקופת החולים החיסונים ושלא מחסנים יותר אף אחד. היא קיבלה את אחד החיסונים האחרונים, שנשמרו למקרי חירום. היא זכתה בו מאחר והיא בקבוצת הסיכון המכונה הריון.
"ומה איתנו?" שאלתי אותה. או. אז מתברר שיש אופציה נוספת. יש חיסון הנמכר לילדים שהוריהם אינם רוצים שיקבלו את החיסון בזריקה. זה חיסון שמכוסה חלקית על ידי הקופה, הוא ניתן בתרסיס ויש לרכוש אותו בבית המרקחת. החדשות הטובות: גם מבוגרים יכולים לקחת אותו (בתשלום מלא של מעל 50 ש"ח לחיסון שאמור להינתן בחינם). החדשות הרעות: גם הוא אזל מכל בתי המרקחת בעיר ומצוי רק בעיר הסמוכה.
המסע בעקבות החיסון
התקשרנו לבית המרקחת בעיר הסמוכה ודווחנו כי נותרו 4 יחידות בלבד של החיסון. אצתי רצתי באמצע יום עבודה לבית המרקחת, עם צידנית, שכן החיסון חייב להישאר מקורר, בכדי להשיג עבורנו את החיסון הנכסף. אחרי שעתיים של נסיעות ותורים, מעט רגוע יותר כי בידי שניים מאחרוני החיסונים בארץ, נסעתי להפקיד את האמפולות שבידי במקרר הביתי שלי.
למחרת בבוקר, התייצבנו גיא ואנוכי אצל האחות לקבלת החיסון שהבאנו איתנו מהבית. לא פחות מ-4 אנשים שקבעו תור מראש לחיסון באותו יום נשלחו הביתה ריקם, מאחר ולא היו חיסונים. וזה היה רק ב-15 הדקות בהן נכחנו במרפאה!
אז כן, אנחנו חוסנו, אבל אני לא מאשים אתכם שלא חוסנתם וגם לא בעומס על בתי החולים וגם לא בזה שהכנסתם את המגפה לגנים שלנו (וגם לא על האנשים בדאבל פארקינג), פשוט כי אני יודע שאפילו אם הייתם רוצים להתחסן, לא היו חיסונים בשבילכם (ובמקרה הגרוע יותר, אם הייתם מגיעים לפני, לא היו גם בשביל גיא).
