"מה? מה נותן לך זה שאת לא שומרת תורה ומצוות?" תמהה חברתי כשיצאנו יחד בערב. "אז את לא נוטלת ידיים לפני הארוחה. ביג דיל". זה היה בימים בהם חילחלה בי ההבנה שאני בעצם לא חרדית. מחשבותיי, שדהרו כל היום בתוך מוחי והמסקנות שהגעתי אליהן, הציבו אותי באותו יום מול המראה, עם ההבנה המבהילה, הלא מתקבלת: "את בעצם לא חרדית!" ישבתי באותו ערב מול אותה חברה וברגע אחד, החלטתי - אני לא נוטלת ידיים לפני הארוחה. זה היה רגע מאוד משמעותי עבורי, גם אם נראה היה לאותה חברה, ואולי גם לכל מי שיקרא שורות אלה - שלא מדובר בסיפור גדול. "בשביל זה שווה לך לזרוק את כל העתיד שלך, את כל העבר שלך?" הוסיפה החברה.
אם את לא חרדית - אז מה את?
ידעתי להפריד בין חרדים ליהדות, אבל המסקנות שהגעתי אליהן במשך הזמן, עם השאלות הנוספות שעלו בי והתהיות הגדולות שנצרבו בי, הביאו אותי גם למסקנה העגומה שאפילו דתיה אני לא. כן, אני יודעת שלכל שאלה יש תשובה. אני גם יודעת את התשובות, אבל הן לא מספקות אותי (כן, אותי הקטנה, השפלה, הזעירה, התולעת, חסרת חוט השדרה).
בתחילה, כשהייתי אומרת לחברות שלי שאני לא חרדית, הן היו שואלות אותי, אז מה את? הייתי ממלמלת, "דתיה". לא יכולתי להסתכן ולומר "אני פשוט לא דתיה", אבל עם הזמן ועם גיבוש הרעיונות והמחשבות, הבנתי והפנמתי ואפילו אזרתי עוז והצהרתי שאני לא דתיה. וכמובן שהיו לזה השכלות מעשיות, אבל הן היו בהתחלה מזעריות, כמו לא ליטול ידיים לארוחה.
משטרת הדת שחיה לי בתוך הראש
והיא צודקת, אותה חברה. יותר מצודקת. מה הסיפור עם נטילת הידיים? הרי כל עוד אני נשואה ובעלת משפחה חרדית, לעובדה שאני לא שומרת מצוות - אין באמת, רוב הזמן, שום השלכה מעשית. הכל נשאר כשהיה. אותה פאה נוחתת על ראשי בוקר-בוקר, השרוול מקפיד על אורך מלא, עצם בריחי מכוסה לחלוטין ורגליי מסתתרות תחת גרביים וחצאית ארוכה, שלא מאפשרת לברך להגיח. מאכליי תמיד יהיו כשרים למהדרין ואף בהכשרים "מהודרים" יותר וכמובן, אני מחויבת לשמור על טהרת המשפחה בקנאות מוחלטת, ללא אפשרות לסטות כמלוא נימת השערה (ולמבינים, תרתי משמע).
אבל בשבילי, רק היכולת לחשוב על זה, להגיד את זה לעצמי - היתה צעד גדול ומשמעותי מאוד. לקח לי שנים להיות מסוגלת לחשוב אילו מחשבות שאני רוצה, בלי שמשטרת הדת נכנסת בתוקפנות פנימה ומניסה כל הרהורון שאינו מתיישב עם הדרך שבה חונכתי. מעולם לא הצלחתי לחשוב באמת, להרגיש באמת, לחיות את העולם ומלואו הסובב אותי, בלי שהוא יעבור צנזורה רגשית / מחשבתית / מעשית על ידי פריזמת הדת החרדית.
מוזיקה, ספרות, פילוסופיה - תמיד נחוו אצלי תוך כדי נשימה מפוחדת או מסויגת. כאשר האצבע הפנימית נזקרת בתהיה, באיום ובתוכחה של – "אני עושה טוב / אני לא עושה טוב". המצפון, הרדיפה הפנימית שיוצרת מועקה בלתי נסלחת על כל דבר תועבה שקראנו, על כל קריאת אלוהות אישית, לא חרדית, היא הרסנית ותובענית.
הפוסטים הקודמים שלי:
>>> חילונית בסתר, חרדית בעל כורחי
העונג לחשוב
וזה מה שהשגתי על ידי התנערות מוחלטת מכל השיג והשיח החרדי והאמונה הקנאית באל החרדי. אני היום חופשייה לקרוא ואפילו לחשוב מה שאני רוצה ואפילו מעזה לומר את זה בקול. אמנם לוחשת לעצמי, בקושי לקרובים אלי, אבל גם אם אני מסוגלת כיום לדבר אל עצמי על מה שאני רוצה ומה שאני חושבת לנכון, בלי המסננת הארורה שהלבישו על ראשי מיום היוולדי, הרי זהו הישג שלא יסולא בפז. היכולת ליצור חשיבה אישית, עצמית, משולחת רסן ומשוללת פחד, זה כמו לעלות מתוך ים עמוק, שנייה לפני שהנשימה מתפוצצת כמעט וללגום אויר מלוא הריאות.
העונג לחשוב על כל דבר כפי שאני חושבת, הינו אחד התענוגות היחידים הראויים לציון בדרך שעברתי. מי שאין לו את זה, לא יבין את העוצמה ומי שיש לו את זה ללא עמל, לא יבין את החירות שבזה. זוהי החירות לה כל אדם זכאי וכל אדם רשאי לשאוף אליה ולהשיגה.
על החירות הזו לא אוכל לוותר לעולם, גם אם אגלה בהמשך הדרך שטעֹה טעיתי ועולמי הבא נלקח ממני. העיקר שאני לא אלקח מעצמי.
