ילדיי התבגרו מעט לאחרונה. כן כן, אני אמה הגאה של בת כיתה ג', ספורטאית, מוזיקאית, שרה במקהלת בית הספר ומכהנת במועצת התלמידים ועוד מעט ילדי השני בכיתה א'.

אני כאמם תוהה רבות האם מי מהם יזכור את כל הימים של המירוץ, הארוחות, הקניות, הבישולים, שיחות החינוך, הנסיעות הליליות לקניית תיקיה / עפרונות / ספר למחר, והקטע הנורא של לחזור הביתה מותשת עם שני ילדים ישנים ברכב ולהעלותם אחד אחד על הידיים כשאני עם עקבים. ועוד ועוד ועוד.

בינתיים הם לא מבינים המון לגבי מהותה של הורות. בכורתי מסבירה בהתרגשות איך תלך ללמוד חינוך וגם איך יהיו לה המון ילדים משלה.

הגשם הלך והתגבר

יום אחד הלכנו להצגה. היום התחיל במזג אוויר נעים יחסית, אך במהלך שהותנו באולם, גשם זלעפות ניתך פתאום ארצה. כשיצאנו, נראה היה שלגשם אין כל כוונה להיפסק. בצר לי ניסיתי ללכת עמם לכיוון המוניות, אך הגשם הלך והתגבר, הלך והשתגע.

ילדיי החלו להירטב. דווקא הקטן היה פחות מוגן מהגשם. באינסטינקט אימהי שלפתי את הז'קט מעלי ונותרתי בגופייה בלבד, נרטבת עד לשד עצמותי במים הנמהרים וכיסיתי אותו היטב, תוך שאני מבריחה את שניהם לסככה קרובה. ועמדתי ככה, ליד אי התנועה, עד שנהג מונית הואיל בטובו לעצור וגם היה בעל מצפון מספיק נאה בשביל להסכים להפעלת מונה, במקום לזרוק: "עכשיו בגשם זה מתיים, גברת!" (כך במקור)

התכנסתי במונית כתמנון לח ולאחר שהוסדרה נשימתי, קלטתי ששני הילדים מביטים בי בהערצה ועיניהם כמעט מלאות בדמעות, מרוב הערכה והתרגשות.

בכורתי: "ואוו, נתת לאלחנן את המעיל ונשארת עם גופיה. תראי מה את עושה למען הילד שלך".

אני: "ברור, זה הדבר הראשון שגם את תעשי עבור כל אחד מעשרת ילדייך המתוכננים!"

בני רק ישב ושתק ביראת כבוד עד שהגענו הביתה.

  (צילום: שרה איינפלד)

ערב קסום של הכרת תודה

המשכו של הסיפור המשמח התנהל בערב קסום שבו ציוץ לא נשמע כשאמרתי ללכת להתקלח; ארוחת הערב שבישלתי נגמרה מן הצלחות בדממת קודש; המשחקים נאספו ברננה וככל שהמשמעת פרחה בבית, שמתי לב למבטי הערצה קסומים הנשלחים אלי מצד הילדים.

חשבתי לעצמי, אם הם היו יודעים מה באמת אני עושה למענם וכיצד אני מגדלת אותם ככה לבדי, הם בכלל לא היו נושמים. כמויות האנרגיה האדירות המושקעות בלהיות אמם חולפות לידם בשקט. השתעשעתי מאוד מהעובדה שדווקא מעשה קטן וזניח גורם להם להיאלם בהכרת תודה, כשמאחורי רזומה של הקרבה ענקית למענם בכל צעד ושעל.

למחרת הכל חזר להיות כרגיל. העדנה לה זכיתי אחרי בלותי נמוגה עם צחוק הילדות המשוחרר שלהם בקומם.

ולגבי השאלה האם הילדים באמת יודעים בסוף להעריך, התשובה היא שלא. מוּבן שלא. אבל זו הגדולה שבלהיות הורים.