היום המאושר ההוא, עליו התחרטתי כל כך הרבה פעמים אחר כך.
מהעבר האחד - אנוסה, מהשני - חופשייה
שלום, שמי אפרת ואני בעצם שתי נשים שונות לגמרי. אחת פומבית, נשואה, אמא לשלושה ילדים צדיקים, חיה בשכונה חרדית, שבה כולם מכירים אותי בשם אותו בחרו לי הוריי כשנולדתי, שכונה שבה אני שוקלת מילים, אף פעם לא יכולה להגיד את מה שאני חושבת ומרגישה באמת, חברה בה אני מרגישה אנוסה. האחרת, אפרת, רקדנית, חופשייה, משוחררת, אומרת כל מה שאני רוצה ועם זאת, נחבאת ומפוחדת, יוצאת אל האור מפעם לפעם, בחשש.
אני חוצה את הכביש מהשכונה המוגנת שלי - אל העבר השני, האחר. מדהים אותי תמיד כמה מהר אני פתאום שם, במקום אחר לגמרי, ממש עניין של כמה דקות. יורדת במדרגות, מפטפטת עם חברתי מהקומה למטה המפטירה לעברי: "התחדשי על חצאיתך. פיאתך מסורקת יפה כל כך" ואני מפטירה משהו בחזרה לעומתה וממהרת במורד המדרגות, בלבי מדמיינת כבר את הרגע ההוא, ממש בעוד כמה דקות, כשאתפשט בשירותים של הקניון, משילה מעלי את מחנק הפאה הנוכרית, מחליפה בגדים, מתפללת שלא אפגוש שם פתאום את אותה שכנה או שכנה אחרת או קרובת משפחה או את אמי או את חמותי. אני ממהרת אל הסטודיו האהוב, שם מכירים אפרת אחרת, אפרת בדויה, אבל אמיתית הרבה יותר, שם אני רוקדת עם חבורת רקדנים מוכשרים, מקסימים ובעיקר - חופשיים.
חום מלא בהבטחה גדולה
נזכרת שוב ביום ההוא, לפני 9 שנים, לפני 3 ילדים, בו אני האחרת, בת 21, מקבלת את אורחיי ביום אירוסיי.
האורחים הרבים שגדשו את הבית פלשו אל כל מבואותיו, אוחזים כוס משקה ושחוק נלבב. הן היום נגילה ונשמחה בו, יום בו הובאו זוג נהדר, זוג נפלא, בברית האירוסין ושלשלת הדורות ממשיכה לאכוף בכובדה על עולי ימים.
אהבה זו לא מילה גסה. גם לא אצלנו החרדים. אהבה זו מילה רכה, מלאת אור וחום והחום המופלא הזה, חודר הקרביים, עטף אותי בהבטחה גדולת כיסוי לעתיד זוהר ומוגן. עתיד מוגן בחברה שתשמור עלי מכל משמר.
ופתאום העתיד המוגן הזה נשמע לי כמו דיור מוגן. מי חושק לחיות את כל חייו בדיור מוגן?
ואני, כל מה שרציתי זה לפרוץ את חומות ההגנה האלה, שמסתירות לי את העולם, שננעלות עוד בטרם עלה השחר על חיי, אבל אז עוד לא ידעתי את זה. לא ידעתי שכמיהתי לחירותי תהווה את אבן הנגף הראשית של חיי.איך יכולתי לשים קץ לחירותי?
האורחים זרמו נרגשים ומרוממים על השידוך הנוסף שנחתם למזל טוב, על זוג נוסף המתחיל את דרכו בעולם האפל, הבוגדני, מלא הארס, אבל אנחת הרווחה שנלחשה בלאט בין הקירות הצהירה שכאן, בין חומות הבית, פך השמן הטהור נחתם ומשמר את שמנו לדורות הבאים.
ולא לחינם נלחשה האנחה הזו. לבם ופיהם אמרו להם שיש כאן נס מיוחד שהצליחו להביא אותי עד הלום, עד שהשתדכתי בשעה טובה לעלם חמודות שקוד על תורתו, שאין זה סתם מאורע ואין זו סתם הצלחה. זו הצלחה שלוותה ביותר מדפיקת לב, שמא ושאולי לא הכל יסתדר ואולי היא עוד תיקח לה איזה עלם חצופות שלא יעלה בקנה אחד עם שאיפות משפחתה הגדולה והמאוד מאוד חרדה.
ימים שלמים התהלכתי אחוזת תהיות. איך יכולתי כך, בהינף מילה, לשים קץ לחירותי, לסגור על מנעול ובריח את עתידי, לנפץ את התקווה לעולם אחר, שבו תמיד חשקתי ותמיד רציתי, רק לא ידעתי?התקופה ההיא זכורה לי כחלום ואיני רוצה לומר חלום בלהות, כי הטוב והאימה שימשו בו בערבוביה.
ילדי החכם, אוהב המחקר - יאלץ לצמצם את תשוקותיו
שכנעתי את עצמי שהכל יהיה בסדר, שאסתגל לחיים האלה, שאשמח בהם, אבל שום דבר לא הסתדר ולא מסתדר, כי לבי חש החמצה וכאב של אובדן כשאני רואה את שלושת ילדיי היפים והמוכשרים נולדים לתוך אותה תיבת נוח אטומה ושביל צר נסלל מיום לידתם ועד אינסוף ומצדם עולם ומלואו פרוש למרחבים. והם, מסוככי עיניים כסוסים וכל מעידה קטנה, כל צעד בלתי מחושב, יגרור הצלפת שוט מהירה ומכוונת אל השביל הצר.
נכון, ילדותם מלאת צחוק ואור. כל ילד העטוף באהבה מרגיש מאושר ומוגן. זה כל מה שהוא צריך, אבל אני מביטה אל הימים שיבואו, שבהם האדם שואף לביטוי אישי; האינדיבידואליות מרימה ראש ודורשת את שלה. וילדי החכם, מלא החיים, אוהב המחקר, יפה התואר וטוב הלב ייאלץ לצמצם, למזער את כל יכולותיו, את כל תשוקותיו האינטלקטואליות והיצירתיות אל השביל הצר הזה ואך ורק שם למצוא את ייעודו, סיפוקו וביטויו האישיים.
וכל העולם שמסביב, המאפשר לו לבחור את הגוון שבאישיותו ובכישוריו, הרוצה לצאת לאור, כל השפע הנפלא הזה, חסום אל מול פניו הכמהות למעט עצמאות מחשבתית ומעשית.
לא רוצה לחיות בין חומות מגינות
היום ההוא, שבו חתמנו יחד על גורל משותף הוא אחד הימים היפים הזכורים לי בחיי.
היום הזה החקוק על לוח ביתנו, מזכיר לנו שהכל היה צריך להיות אחרת, שהייתי צריכה לשבת בירכתי ביתי ולשטוף במבט מלא אהבה את שתיליי הסובבים את שולחני ולבי המאושר מלא וגדוש על קיומי הצנוע עלי אדמת האלוהים.
אבל לא כך עלתה בידינו.
כי עם הזמן הבנתי סוף סוף את מה שכל הזמן ידעתי, שאני לא רוצה לחיות בין חומות, גם אם הן מהודרות ויפות ותומכות ומגינות.
רוצה את האוויר, את הים ואת האופק.
ובכל זאת, לא בחרתי לצאת אל החופש. בחרתי לחיות חיים כפולים ומהיום אספר לכם כאן מעת לעת על עצמי הכפולה. על האישה החרדית, האנוסה, המגדלת שלושה ילדים עם תלמיד חכם, בחיק משפחתה המורחבת. אספר גם על האישה האחרת, אפרת - שיוצאת את האור בסתר, מדי פעם, כשאף אחד לא מסתכל. אספר על הקושי, הכאב, הבלבול והדילמות הקשות המרכיבות את חיי, חייה של אישה שנאלצת להסתיר את אישיותה האמיתית לטובת החברה, הילדים, המשפחה, המסורת.
עוד בנושא:
>>> הבת שלי, במלחמה נגדי, בשירות החרדים / שרה איינפלד
>>> מתגעגעת לחג. לא לחרדים / שרה איינפלד
