להיפרד מהחברה הכי טובה זו יתמות. ענת גוב הלכה לעולמה

לפנות ערב של דצמבר בשבוע שעבר. יושבת עם הנפש התאומה שלי, החברה הכי טובה שלי, על מרפסת של בית קפה בתל-אביב. גנבנו שעתיים אחרי העבודה ולפני חופשת חנוכה.

אנחנו מביטות זו לזו במערות העיניים. אומרות כל כך הרבה בלי מילים. שתי הכוסות שהזמנו מתקררות ברוח הצוננת שנושבת מהים ופתאום מישהו בשולחן הסמוך מספר שענת גוב במצב סופני. בוקס בבטן.

שק של זיכרונות וגעגוע

ענת גוב, שנפטרה הערב לאחר מאבק ממושך במחלת הסרטן, לעד תהיה עבורי "החברות הכי טובות" – זו שהצליחה למסור עולם ומלואו בשעה וחצי של מילים וסיטואציות הופכות בטן ומדויקות כסכין מנתחים.

היום, בדרך הביתה מהעבודה, שמעתי שהלכה לעולמה. בני משפחתה יתגעגעו לנצח לאישה הקצוצה בעלת המבט העמוק והמקלדת הרנטגנית, אבל יתגעגעו לעד גם החברות הכי טובות שלה.

אני מדמיינת את ענת וחברותיה לאורך השנים בה נגשה המחלה האכזרית בגופה. מה אמרה להן בשיחות הפרידה הארוכות והכואבות? מה הרגישו הן, הננטשות? האם אחזו עיניים, שילבו לבבות? הבטיחו הבטחות?

הדת שלי היא "חברות הכי טובות" – זה המעגל שעוטף אותי כמו רחם, זה כן השיגור ממנו אני מזנקת בכל בוקר ליום החדש, זו תחנת הדלק בה אני עוצרת למלא מצברים (וזה גם הספר הראשון שכתבתי, בסדרת ספרי המתנה שלי – "סודות של חברות טובות").

האם הספיקה כל מה שרצתה?

גיל 40 (פלוס-פלוס), שלא לחינם נקרא גיל הבינה, מביא עמו תובנות משמעותיות לחיים. אחת מהן היא העובדה שלאבד חברה באמת טובה גם זה סוג של יתמות. כאשר החברוּת נקייה ואמיתית וטהורה ודו סטרית ובשלה והיולית כמו שהיא אמורה להיות, כמו שהתכוון אפלטון כשאמר חבר, הרי שהחור הזה, שנפער לך בלב ובנשמה כאשר החברה הכי טובה שלך נוטשת את הספינה, הוא חור שחור בנפש. הוא מערת חושך ענקית ומפחידה.

מותה, בגיל הביניים הזה, של חצי הדרך אל 120, כמו האיץ בי, שוב, הערב (כאילו שאין די דברים שמאיצים בנו מדי יום), לזכור את מה שאנחנו יודעים, אבל פעמים רבות שוכחים: להתמקד במה שעושה לנו טוב, לעשות רק את מה שאוהבים, לאהוב בלי לחשוב, ליצור, לרקוד, לנשום, לעצור, להקיף את עצמנו באנשים שאוהבים אותנו, באנשים שאנחנו אוהבים, בחברים טובים, במצבים ובסיטואציות מרחיבי נשימה ולב.

הלוואי שגם מחר, כשהיום החדש יטרוף את ישנוּת האתמול ואני אהיה על הגה הספינה המטורפת שנקראת חיי, הלוואי ואצליח לעצור ולזכור (ולא רק מחר, בכל יום), את עיניה הטובות של ענת גוב ז"ל ואת המסר המזוקק הזה שמסרה לי, הפעם באלם מוחלט.