גיא חולה, משתעל המון ובלי חשק לכלום והערב שלי הסתובב סביבו. כשהערב תם נכנסתי למטבח והעברתי את מרבית שעותי הפנויות בין הסירים לכיור. טלפון עם מספר קצר מדי מתקשר אלי. אני כבר יודע שזה מהבסיס. בחיל ורעד אני עונה ושומע כי יתכן, רק יתכן כי מחר אקבל טלפון המבקש אותי להתייצב. אני הולך לישון בתקווה כי הפסקת האש שהובטחה אכן תקרה ומשהו יקרה והסיפור הזה יגמר וכולם יוכלו לחזור הביתה בשלום.
הולך לישון זו הגדרה אופטימית. גיא משתעל כל הלילה ובין שיעול לשיעול אני מחמיץ את שיחת הטלפון בשעה 4:00 בבוקר. אני קם בשבע וחוזר למספר שחייג אלי בלילה. ביני לבין עצמי כבר ברור לי לגמרי לאן זה הולך ובכל זאת זה תופס אותי לא לגמרי מוכן. צו 8.
אורז את עצמי לשבועיים. לוקח את גיא לגן ויוצא. משאיר אחרי בית בחוסר ודאות גמורה לגבי המשך ההתנהלות בחיי הפרטיים. חוזר, לא חוזר? מתי? מה? איפה? לא מעבירים מידע בטלפון ואני יוצא את הבית כאשר גורלי, נכון לשבועיים הקרובים לפחות, נתון בידיהם של אחרים. אבל כשהמדינה קוראת, צריך ללכת.
הרדיו אצלי ברכב פועל תמיד. אבל היום יש לו תפקיד אחר. אני נוסע לבסיס שלי בדרום ועם כל קילומטר שהאוטו גומע וכל "צבע אדום" המדווח ע"י דן קנר אני מרגיש את עצמי יותר ויותר עובר למדינה אחרת, מדינה מסוכנת ולא בטוחה. אני שומע את הישובים המקיפים את הבסיס שוב ושוב בכריזות ה"צבע האדום" ושואל את עצמי – "לשם אתה נוסע? באמת?"
המלחמה הזו, המבצע הזה תופס אותי בפעם הראשונה כאבא ובפעם הראשונה בחיי אני מוצא את עצמי חושש באמת מהעתיד לבוא. אני מבין שאין לי מושג איך לנהוג אם יש פתאום אזעקה בעודי נוהג ואני דואג לשאול את הנוכחים בעצירה הבאה שלי בתחנת הדלק.
ובאמת, אזעקת "צבע אדום" תופסת אותי. ועוד אחת. בתוך תוכי היה ברור לי עוד קודם. הפעם אין משחקים. הוראות הבטיחות הן ברורות למדי וחובה עלי לקיים אותן. יש לי יותר מדי להפסיד ואני לא מוכן לקחת סיכונים מיותרים. מחכים לי בבית.
אני מזנק לתוך חלון של מבנה, לא לפני שאני שואל את הנוכחים אם זה בסדר ותופס עמם מחסה. הלב שלי דופק. אז ככה זה "צבע אדום" באמת. גם הנפילה לא מאחרת לבוא. הפחד שלי היה מוצדק. מספר טילים נפלו בשטח פתוח שהיה ממוקם אך עשרות מטרים מאיתנו. שתי מעלות מזרחה זה כל מה שהיה צריך.
מגיע לבסיס. תופס כוננות ומחכה. מתכוון לעשות בדיוק מה שהמדינה שלי צריכה ממני. וחושב על המשפחה מאחור ועל האופן בו האינטרסים קרובי הטווח וארוכי הטווח שלנו יוצרים דיסוננס בלתי מתפשר בחיים שלנו. עוד לא הגעתי ואני כבר מתגעגע הביתה.
