תתפלאו, אבל יש בעולמנו מקומות שבהם לא שמעו על צבע אדום וגם לא מוטרדים מקיומו. באוקלהומה, למשל, הרוחות סוערות מסיבות לגמרי לגמרי שונות.

גיבור הסיפור הוא ילד בן 3, דילן וורדן שמו, ששיחק להנאתו בחצר של בית הוריו. ילד בן 3, כידוע לכם, עדיין לא חייב להפגין שליטה מלאה בצרכיו. יש ילדים בגיל הזה שעוד מסתבכים ב"תקלות", וזה בסדר, ואילו אחרים מתמודדים עם אזעקה קצרה. שתי שניות עלולות לחלוף מהרגע שהעולל אומר "יש לי פיפי" ועד פרוץ הממטרה.

אבל דילן, זאטוט כחול עיניים וממושמע, התנהג בדרך שראוייה לצל"ש או לפחות ל"פיפי פרס". באותו יום שטוף שמש, כשלפתע פתאום הרגיש שבא לו, הוא התרחק מאמו ומסבתו שישבו על כסאות נוח בגינה, ניגש לפתח הבית ושם הפשיל את מכנסיו והישקה את הדשא. הוא לא העלה בדעתו שבמרחק מטרים ספורים מביתו חונה ניידת שבה יושב השוטר קן קוואלס.

אילוסטרציה (צילום: shutterstock)
אילוסטרציה (צילום: shutterstock)

שוטר אמיתי, עם נשק ומדים

"פתאום ראיתי ששוטר מתקרב אל הבית שלנו", תיארה אשלי וורדן, אמו של הילד, את השתלשלות העניינים. "שוטר אמיתי, עם מדים ונשק. הוא ניגש אלי וביקש תעודת זהות. שאלתי למה והוא פקד עלי 'קודם תביאי'. מרוב לחץ התבלבלתי, נכנסתי הביתה וחיפשתי ולא מצאתי. כשחזרתי אל השוטר עם התעודה הוא העתיק את הפרטים האישיים שלי והתחיל לכתוב דו"ח".

אשלי שאלה את השוטר על מה בדיוק היא נקנסת ותשובתו היתה: "על השתנה במקום ציבורי". אשלי צחקה, היא היתה בטוחה שזו בדיחה. "השתנה במקום ציבורי? זה ילד. הוא עדיין בתהליך גמילה" ולדבריה השוטר ענה לה: "לא משנה בן כמה הוא. לא עושים את זה במקום ציבורי". החיוך נמחה מפניה של אשלי כשהיא קיבלה את הדו"ח וראתה את סכום הקנס שמופיע בו – 2500 דולר. לא פחות.

"מרוב עצבים לקחתי את הדף וקרעתי אותו מול עיניו של השוטר", היא מספרת. "אחרי שהוא חזר לניידת התייעצתי עם בני משפחתי והם הציעו לי להדביק את הקרעים ולהגיש תלונה". הם גם הציעו לה לפנות לתקשורת, וידיעה קטנה שהופיעה במקומון של פידמונט הציתה אש ותוך דקות ספורות הופגזה תחנת המשטרה באינספור טלפונים של הורים זועמים.

השוטר זומן לחקירה וטען כי נשלח לאיזור בעקבות תלונות של תושבים על בני נוער שמחבלים ברכוש ציבורי. לדבריו, כאשר ישב בניידת נדמה היה לו שנער בלתי מזוהה מוביל את הילד בן השלוש לפתח הבית ומציע לו להשתין דווקא שם, ולפיכך הוא פעל במלוא העוצמה: קפץ, זינק לעבר המטרה וכתב דו"ח מפואר.

הורים זועמים

מפקד תחנת המשטרה, צ'יף אלכס אובליין, פסק ש"היה מקום לשיקול דעת שונה" והורה לבטל את הקנס, אך הורים אמריקאים רבים – במיוחד כאלה שנמצאים בשלב הרגיש ולא אחת המתסכל של גמילה מהרטבה – ממשיכים לטעון ששירותי החוק מתעלמים מהצרכים הטבעיים של ילדים בגיל הרך. לדבריהם, לא בכל מקום מסתכלים בעין יפה על אמא שחולצת שד להנקה, גם כשהיא טורחת להסתיר את מקור המזון מאחורי חיתול בד יש המציצים ומצקצקים.

כשעקבתי אחר הפרשה המסתעפת חשבתי על ארצות כמו הודו וסין שבהן העוללים נגמלים בדרך הכי טבעית: פשוט משחררים אותם מעול החיתול והתחתונים ומניחים להם להשתין חופשי-חופשי עד שהם מודעים לנוזל שזולג בין הירכיים שלהם ובמורד רגליהם. גם אצלנו השיטה הזאת מקובלת אצל רבים ולא רק אצל הסבתות. אמהות, גננות, מטפלות ובעצם מי לא, מסבירות ש"אם הילד לא נגמל במשך הקיץ עדיף לחכות עם הפרוייקט הזה עד לאביב, גם כדי שהילד יוכל לשחק בארגז החול ללא חיתול ולראות במו עיניו מה בורח לו וגם כדי שיהיה קל יותר לכבס ולתלות את הבגדים הרטובים".

האם דו"ח על השתנה במקום ציבורי יכול להירשם גם בארצנו, שבה ילדים-זה-שמחה? האם יש מקום להטיל דו"ח על גברים שעקב לחץ בשלפוחית עוצרים בשולי הדרך ומרווים את האדמה?