ליל שבת.
הנרות דלקו להם בסלון, הקטנים שיחקו בחצר עם ילדי השכנים, התיישבתי על הספה עם אותה הלאות שמתלווה לסוף מירוץ, השקיעה המתקרבת.
ואז זה קרה.
אזעקה.
אזעקה? אצלנו? חשבנו שהמלחמה מהעבר השני של ערי החושך.
אזעקה.
מה עושים?
שקט, אל תיכנסי לפאניקה. הילדים יבהלו.
"ילדים! מהר הביתה! רוצו לחדר של מימי (קרי, חדר הממ"ד)". רגע, דודו בדרך לבית הכנסת לאבא שלו. הלוואי שיהיה לו שכל לדפוק על דלת אחד הבתים.
"אמא, מה זה?" היא תלתה בי זוג עיניים מפוחדות.
"טיל", הסביר הבן שטרם הספיק לצאת לבית הכנסת.
"זורקים עלינו טילים", המשיך בידענות השמורה למתבגרים. ההסבר שלו רק גרם לחרדות בחדר הקטן.
כן, הקטן, התחיל לצרוח, לא מתאים לו להישאר בחדר סגור. הוא רוצה לרוץ במרחבים כדרכו בקודש.
"צריך להמתין עשר דקות", המשיך המתבגר בידענות.
וזהו, נגמר. אפשר לצאת.
פחד באוויר, מחנק. תחושה מפחידה.
כולם נשארים לידי והשאלות בלתי פוסקות.
שבת, אנחנו לא פותחים רדיו, והלב מתפקע, הראש משתגע. מה קורה שם בחוץ?
לשמחתי אחת השכנות השאירה את הרדיו פתוח על הגל השקט. היא מנסה להרגיע.
ואז גם מתחילות השיחות של הילדים. "אסור לפחד, מותר לפחד רק מהשם", אומרת בת החמש לבת השבע שמצדה הכינה מונולוג שלם."אל תדאגי", הבעל התפרץ בבהלה הביתה. הוא כבר דמיין אותי מעולפת על הרצפה מרגע האזעקה.
"ביררתי. הכל בסדר", ניסה להרגיע.
סעודת השבת עברה עלינו בכבדות. "אני הולך לישון בממ"ד", הודיע אחד הבנים.
"גם אני".
"גם אני".
"ואני נשאר ער כל הלילה כדי להתריע אם תהיה אזעקה". וכך ישנו להם לראשונה כל ילדי המשפחה בחדר ממ"ד. שנת אחים גם יחד (לצערי, מצאנו לראשונה דרך לפתור את בעיית השינה עם ההורים).
ובשבת עצמה, טפו טפו, לא היו אזעקות נוספות, ועדיין נשארתי כל הזמן בשטח הבית. ההרגשה מפחידה. תחושה אפורה באוויר. תפילה לשלום החיילים, תפילה לשלום החיים בחזית. תפילה שכל הארץ לא תהפוך לחזית.
איך תושבי הדרום עומדים בזה? לא יכולתי שלא לחשוב על האזעקה היחידה לה היינו עדים במהלך סוף השבוע. ונקווה שלא יגיעו עוד.
הפחד שאוחז בילדים הוא נורא ועוד לא דיברנו על המבוגרים.
לראשונה כולנו הרגשנו שבת אחים גם יחד. להתפלל, להתחזק באמונה ולקוות שיגמר ומהר.
ואי אפשר שלא להגיד מילה טובה. אי אפשר שלא להתפעל מול הכנסת האורחים האדירה ששטפה את הארץ. גם אצלנו בשכונה, כולם נרתמו. משפחות פתחו את לבם וביתם למשפחות מהדרום. עם ישראל חי וקיים.
