רק כשקראתי את המכתב הזה הבנתי שאני לא באמת יודעת מה הם עוברים שם. את הדברים האלו כתבה אורית, חברה טובה, שגרה במושב ליד שדרות.
לפני שעה חזרתי מהעבודה ואני עדיין מרוחה על הספה בסלון. מתלבטת אם להתקלח או לא. אני מנסה למצוא הגיון, למצוא שיטתיות. מנסה להיכנס לראש של החמאס. אתמול היו טילים בעיקר בשעות הבוקר והצהרים, אני אומרת לעצמי, אז בטח היום יהיו יותר טילים בערב ובלילה, אז אפשר להתקלח עכשיו, אני מרגיעה את עצמי.
מיד אני נזכרת שבפעם האחרונה בה חשבתי שעליתי על ה"שיטה", בדיוק באותו רגע היתה אזעקה. כבר שעה שאני מנסה לחשב ולנחש מתי ייפול הטיל הבא והאם הוא יתפוס אותי באמצע המקלחת. אח"כ אני כועסת על עצמי שבזבזתי שעה, שכבר יכולתי להתקלח, והנה, לא היה שום טיל.
שיפסקו הרעידות בגוף
האמת היא שאין שיטה ואין הגיון. יש רק תחושה של הפקרות ולא מעניינת אותי פוליטיקה עכשיו. לא "הכיבוש" ולא "תיכנסו בהם". אני רק רוצה שקט. רוצה להפסיק לפחד. רוצה להפסיק לחשוב על השירותים והמקלחת במונחים של שוק ההון: כדאיות, סיכוי, סיכון... האם כדאי לי להישמע לצרכיו הביולוגים של הגוף שלי ולגשת להתפנות או שמא אתעלם כי יכולה להיות אזעקה? אתם קולטים שאפילו את הדבר הבסיסי ביותר, כמו ללכת לשירותים כשמרגישים שצריך, אנחנו לא יכולים לעשות בחופשיות?
אני רוצה להיות מסוגלת לתכנן את השעתיים הקרובות מבלי שטיל יעשה לי שמות בלו"ז או בבית. רוצה שיפסקו כל הרעידות האלו בגוף בכל פעם שנשמעת אזעקה ויחד איתן שתיפסקנה הנשימות החטופות והמהירות. רוצה לנשום רגיל.
רוצה לישון בבית שלי, במיטה שלי ולא במקלט למטה עם כל מיני אנשים זרים. רוצה להפסיק לפשפש בזיכרון בהיסטריה, בכל פעם שנשמעת אזעקה ולנסות להיזכר איפה נמצא כל אחד משלושת ילדי כרגע והאם הם מוגנים. רוצה להפסיק לישון עם 'טרניניג שנראה טוב' או להניח את הנעליים צמוד למיטה, כי אולי אצטרך לצאת החוצה באמצע הלילה.
על מה מדברים עם מישהו שרוצה להרוג אותנו?
עכשיו אני במקלט. בעלי בעבודה והבן שלי כאן, רועד לידי. ילדה אחת בצבא והשניה בבית שלה עם הנכד החדש שלי, בלי ממ"ד ובלי מקלט קרוב. בן שנה וחצי הנכד היחיד שלי. שולחן, הוא עדיין לא יודע להגיד, אבל 'אַזַקַה' כן.
אני חושבת עליהם וברקע אני שומעת את הבּומים רועמים. אני דואגת להם ולתוך המחשבות שלי פורצים מתוך הרדיו קולות של פוליטיקאים הזויים, שמנסים לעשות הון פוליטי על גבינו. יושבים להם באולפן בטוח ומוגן בתל אביב או בירושלים ומברברים. כל אחד מהם 'יודע בדיוק' מה צריך לעשות כדי להגן עלינו ובכל זאת משנת 2001 אנחנו מותקפים ומאוימים. "צריך לדבר איתם", אני שומעת אחת מהן אומרת. "להגיע לרגיעה", היא ממשיכה.
איך מדברים עם מישהו שרוצה להרוג אותך? אני תוהה.
על מה מדברים איתו? על איך הוא יהרוג אותך, עם איזה נשק, על מועד האירוע, על סידורי הלוויה? מה אומרים לו? או שאולי פשוט מתעלמים מהעובדה שהוא רוצה להרוג אותך ועושים בכאילו?
ומה זאת רגיעה? רגיעה זה כמו ב-12 השנים האחרונות או שרגיעה זה כמו שחיים אנשים נורמליים, בלי אזעקות ובלי טילים בכלל, אף פעם?
מה אתם מתכננים עבורנו כשאתם בוחרים במילים הללו? איזו מין רגיעה? רגיעה או "רגיעה"?
הצעות האלו ואחרות שנשמעות מכל צד פוליטי שהוא, הן משפיעות על החיים שלנו, על הדברים הכי קטנים.
על זה שלפעמים לוקח לי בין 4-5 שעות להכין ארוחת צהרים פשוטה ולא כי זאת ארוחת גורמה בעלת 7 מנות, סתם אורז ושניצל, רק שבמהלך ההכנה יש 4 אזעקות. אני מתחילה להכין את הארוחה ב–12 בצהרים ואנחנו יושבים לאכול רק ב–17:00, מורעבים, מבוהלים ומתנשפים מכל הפעמים שירדנו ועלינו במדרגות, בשל האזעקות.
3 שעות אחרי הטיפול הפסיכולוגי - היתה עוד אזעקה
ההצעות האלו משפיעות על הבן שלי שכבר לא יכול לשמוע מוזיקה באוזניות כמו כל 'ילד נורמלי', כי אולי הוא יפספס את האזעקה. על זה שאנחנו הולכים דרוכים ברחוב, נצמדים למבנים ומוכנים להתכופף ולהשתטח כאילו אנחנו המפקח קלוזו במשימה חשאית. ועד לא מזמן זה אפילו השפיע על חשבון הסלולר שלנו, על כמות האס.אם.אסים והשיחות שנאלצנו לעשות בכל פעם, בסבב קבוע, כדי לברר איפה כל אחד מבני המשפחה והחברים נמצא וכדי להרגיע את הרחוקים.
ואני אפילו לא מתחילה לדבר על התקפי החרדה והטראומות הנפשיות. לפני מספר חודשים, לאחר שירדנו למקלט בזמן אזעקה, הבן שלי, בן 12, חשב בטעות שבעלי נמצא בבית ולא שמע את האזעקה. הילד נכנס לטירוף. הוא ברח מהמקלט בזמן האזעקה, רץ לכיוון הבית בבהלה כשהוא צורח: "אמא, בואי, אבא בבית, אבא בבית". הילד רץ וצורח באמצע הכביש, בזמן אזעקה ואני אחריו, קוראת לו, מנסה להרגיע אותו, מתחננת שיחזור, צועקת לו שאבא לא בבית. והילד בטירוף, באמוק. אז לקחתי אותו לשירות הפסיכולוגי שמציע טיפולים לילדים ולנפגעי החרדה. ואכן, אחרי הטיפול השלישי באמת הרגשתי שהילד קופצני פחות ורגוע יותר. אבל אז, 3 שעות אחרי הטיפול, שוב היתה שוב אזעקה...
כששמעתי אותה, הבנתי שמילות התמיכה וההרגעה שלי, כמו: לבי אתכם, תשמרו על עצמכם, אני מחזקת אתכם וכד', הן חלולות וריקות, כמו כוסות רוח למת.
רק כשקראתי את דבריה הבנתי כמה זה נורא, כמה זה יומיומי.
אכן, אלוהים והשטן נמצאים בפרטים הקטנים. מיה.
