חלקיקי הבוקר הללו הם הזמן שלנו לעצמנו, כל אחת בפוזיציה שלה: ברכב בדרך לעבודה (היא לא רק מדברת איתי. היא גם מתאמנת במשיחת מסקרה רוטטת תוך כדי עמידה בפקקים).
בדרך חזרה מריצת הבוקר (אין לה זמן, אבל היא לא מוותרת ותוך כדי שומעת שוב את השירים שהיא אוהבת. כל הכבוד!).
במהלך טקס האיפור היומי (הידעת שריטואל האיפור גורם לאושר? אה, ותוך כדי שרוטב הפסטה שהכינה לצהרים מתבשל לו על הגז), או סתם בוואטס-אפ ממהר, שמתעניין מה שלומנו הבוקר. אז מה שלומנו הבוקר? מתברר שהחברות שלי ואני לא לבד. מתברר שזמן הוא המשאב שהכי חסר לנשים במאה ה-21. אם פרויד היה מתקשר עכשיו ושואל אותי מה נשים רוצות, הייתה לי תשובה עבורו. אנחנו רוצות יותר זמן.
"דלות זמן" או "דחיסת זמן" (time poverty) הוא מונח ידוע בקרב סוציולוגים וחוקרים בתחום העבודה (עוד נייחד לו מקום בשבועות הבאים), המתאר את תחושתנו כלפי הזמן שלנו בשגרת החיים האינטנסיבית של המאה ה-21 – אנחנו עובדים יותר מדי, מחויבים ליותר מדי משימות, רוצים להספיק עוד ועוד, לחוצים מדי, ממהרים יותר מדי – והדבר רק ילך ויחמיר ככל שיחלפו השנים ונהיה מוקפים בעוד טכנולוגיה זמינה וממכרת, בעוד שפע של אפשרויות, הצעות, פיתויים, ריגושים ונצטרך להתחלק לעוד ועוד ועוד חלקים כדי להספיק לעשות את כל מה שאנחנו רוצים, חושקים או חייבים.
כל כך הרבה ספרים שאני רוצה לקרוא ומחכים לי ליד המיטה. כל כך הרבה סרטים שאני רוצה לצלול לתוכם ויורדים מהמסך לפני שאני מספיקה.
כל כך הרבה מחשבות שרצות בתוך הראש שלי וכל כך מעט מהן מתפתחות לשיחה פנימית עם עצמי. כל כך הרבה זמן שהייתי רוצה לבלות עוד ועוד עם הילדים שלי (שקולם מתעבה וקומתם מיתמרת ורק אני רצה-רצה כדי לתפוס את זנב ילדותם), עם אב הבית (שמתלונן על הזמן שאני מבזבזת בפייסבוק וגם לזה עוד נגיע), עם אמא שלי (שמתלוננת, ובצדק, שאף פעם אין לי באמת זמן אליה כי תמיד עין אחת בתוך מסך הסמאטרפון ועין שנייה נעוצה כבר במשימה הבאה שמהבהבת על צג החיים).
אז תגידו נכון – הכל עניין של סדרי עדיפויות, ושל החלטות, והפרדה בין זוללי זמן ומעתירי זמן, ובין חשוב ודחוף והכל תלוי באיך שאנחנו מסדרים לעצמנו את המציאות, אבל בפועל – עדיין יש ביממה רק 24 שעות ועדיין העבודה תופסת את הנתח המשמעותי ביותר מזמן הערות שלנו.
מה עושים? איך מייצרים יותר זמן? איך הופכים את הזמן שלנו לדרך? בתורת הטאו יש ברכה שאומרת: שהזמן שלך יהפוך לדרך. ככה כותבים טאו בסינית:
אני מזמינה אותך להיכנס מדי פעם לחדר החדש והמעוצב הזה (כך היה נראה הנוף הנשקף ממנו, לו היה אמיתי ולא וירטואלי) שפתחתי כאן באקסנט ולקחת חלק במעבדת הזמן שלי.
אני מבטיחה לפנות זמן כדי לחקור למעננו – הנשים העסוקות וחסרות הנשימה של המאה ה-21 – מאיפה לכל הרוחות אפשר להגריל עוד זמן ואיך להפוך אותו להכי טוב עבורנו.
