"עגלה", מפצירה אופיר ונעמדת מול הדלת בציפייה.
"עגלה? אי אפשר לצאת, אני מסבירה לה, לא לטיול עגלה ולא לחצר. נשחק בבית. אני מנסה לפתות אותה בדובון ומשאית, אבל היא רוצה לצאת החוצה. גם אני. מיליון תושבים היו שמחים כרגע לממש את הזכות האנושית הבסיסית לחופש התנועה, אבל אנחנו לכודים, כמו כלב שמאס ברצועה הכרוכה לצווארו, המכתיבה לו מרחק מדויק, גבול שאין לעבור אותו. דקה מהממ"ד לבני המזל. חמש-עשרה שניות לאלה שגורלם שפר עליהם פחות.
מציאות שמשתנה בשבריר שניה
כך, בטיול עגלות עם שכנתי בחוץ, התחיל הסבב הנוכחי עבורנו. רכב עצר לידנו בחריקת בלמים ונהגת מבועתת התרתה בנו לחזור הביתה, ומיד. "לא שמעתן מה קרה? מהר לממ"ד! בשביל התינוקות, לפחות", אז רצנו הביתה, וכך החלה אותה שגרה-לא שגרה מוכרת. הכנסתי מזרן לממ"ד, סרקתי במבט חטוף את תכולת המקרר וחישבתי בזריזות לכמה זמן יספיקו המצרכים, גם אם בדוחק.
קשה לתאר את המצב הזה, בו המציאות משתנה בשבריר שנייה. מעבר פתאומי ל"מצב חירום". כל פעולה מצריכה קו מחשבה נוסף. מתקלחים וישנים בחלון פתוח, בכפור, כדי לא לאבד שניות יקרות מהישמע האזעקה. מלווים את הילדים בכל שנייה, גם לשירותים, כי הפחד נותן בהם את אותותיו, פיזית. הלינה המשותפת בממ"ד מועילה להם. יש משהו מרגיע בצפיפות הדוחקת. בן השש רעב וגם הקטנות. האזעקה החרידה אותנו פעמיים משולחן ארוחת הערב ואיש לא הספיק לסיים את מנתו. אני ממציאה משחק מטופש שבו בעשר הדקות שבהן אנו נצורים בממ"ד כל אחד מדמיין מה היה רוצה למצוא על השולחן כשנחזור. לאף אחד אין חשק לשחק. הגדולים צמודים לאתרי החדשות. הקטנים נסערים. ואני חושבת על החיילים, והטייסים מעל עזה, על החברים בנתיבות ובכפר עזה, על חסרי ההגנה, נטולי הממ"ד. ולפתע הקירות הכולאים משרים עליי ביטחון רוגע. אשלייה זמנית, נחמה פורתא.
כוחנו באחדותנו?
לילה ויום, והעתיד מי ישורנו? אין לדעת מתי הסבב הזה יסתיים, כנראה באותה פתאומיות בה התחיל. ואז תחל המלאכה האיטית, המסורבלת יותר, החזרה לשגרה, שעומדת בסתירה מוחלטת לחיפזון החטוף בו הופרה אותה שיגרה. להרגיל את הילדים חזרה למיטותיהם, להתמודד עם אובדן ימי העבודה. נבכה את מתינו ונתגאה בחוסן הלאומי המחודש שעמנו מציג בעתות מלחמה ומצוקה. "כוחנו באחדותנו", נהג הרמטכ"ל בעבר שאול מופז לומר בכל הזדמנות. כח, כמו גם אחדות, הוא משאב מתכלה, שאיננו מתחדש. תש כוחי. קטונתי מלהציע פיתרון, אבל בשם האימהות, החיילים ובנות השנתיים שרוצות לטייל בעגלה, לו יהי זה פתרון מהיר. ארוך טווח. מי יתן ויחזור השקט למחוזותינו. והפעם, אם אפשר, לא על תקן "רגיעה זמנית".
