פעם בשנה היה החוזה שלי נפתח לדיון מחודש ובפעם הזו ידעתי שהשינוי יהיה קארדינלי מבעבר. הפעם הייתי צריך לשנות סעיף מהותי בהסכם וקוויתי שזה יעבור בשלום. כמנהל בכיר היושב בחמישייה הפותחת של חברת מוצרי החינוך הגדולה בארץ, תיארתי לעצמי שאצטרך לעשות קצת שמיניות באוויר בעבור זה. שלא תבינו לא נכון, הדיל-ברייקר במקרה שלי לא היה כסף, יוקרה, משרד או רכב. לא. הוא היה שעות. אפילו לא קיצוצן או הרחבתן. פשוט אופן פריסתן על פני היום.
באותה תקופה גיא נולד וכשהתיישבתי לאותו דיון שכר העלתי את הדרישה לעבוד את אותן שעות בדיוק, אך באופן גמיש, שיתאים את עצמו ללו"ז של המשפחה שלי ויאפשר לי לבלות בחברתם את מספר השעות המקסימלי האפשרי. או במילים אחרות, להיות בבית כשגיא ער, להיות בעבודה כשהוא ישן. למרבה הפתעתי, ההסכמה הייתה מיידית. ההחלטה, ללא כל ספק, הייתה מאוד הגיונית ושכרה בצדה לכל מנכ"ל החפץ בעובד יעיל, מאחר ומצד אחד לא נפגעה תפוקתי ומצד שני, לא רק שעשו אותי אדם מסופק יותר בחיי היום-יום גם נתנו לי מוטיבציה להמשיך להשקיע בחברה המשקיעה בי.
חופשי ומאושר?
כך התחלתי מגיע למשרד בשעות מוזרות כמו חמש בבוקר. אני והמנקה היינו שותים קפה ביחד ויוצאים איש איש לעבודתו. הקפדתי להיות זמין ובמשרד בשעות הלימודים, אך מעבר לאלו הייתי חופשי ומשוחרר כמו ציפור שיר. הייתי יוצא להפסקות צהרים עם אהוביי בבית, שהיה מרוחק כ-3 דק' נסיעה מהמשרד. הייתי יכול לקפוץ לעזור כל אימת שמשבר התחולל בבית וחשוב מכל, קבעתי את שעת היציאה שלי מהמשרד ועשיתי כמיטב יכולתי להתאימה ללוח הזמנים המשתנה של גיא ומירב, שעדיין הייתה בחופשת לידה. האמת, הייתי מופתע. לא האמנתי שזה הצליח, שזה מצליח. הייתי בטוח ביכולותיי להביא את אותן תוצאות בשעות אחרות של היממה, אך לא האמנתי שאכן יאפשרו לי את זה.
הדברים זרמו על מי מנוחות ואני התחלתי להתרגל לסידור החדש. הלו"ז המשפחתי הותאם לשעות גמישות ואפילו מירב יכלה להתפנות מדי פעם לפגישות עם חברות ועיסוקים כאלו ואחרים. אידיליה. האמנם?
כעבור שבועיים נקראתי למשרד המנכ"ל. מתברר שאני הייתי הביקור השני שלו באותו היום. הביקור הראשון היה ממנהלת חדשה שהתקבלה אך זה לעבודה. אותה מנהלת, שתדאג בהמשך גם להדחתה של סגנית המנכ"ל לטובת השתלטות על כיסאה, דאגה ליידע את המנכ"ל כי שאר העובדים במשרד מסתכלים על עמרי יוצא הביתה בשעות אלו וכי זה נראה לא טוב ומי יודע מה זה עשוי להביא בהמשך. כל טענותיי על תפוקה, הסכמים חתומים, קבלות והעובדה שכל מי שיושב במשרד הינו חבר שלי ורוצה בטובתי, לא עזרו. הרעל כבר נמזג אל תוך האוזן ובפוליטיקה כמו בפוליטיקה, מוטב להודות בהפסד ולתכנן קדימה.
עוד בפרויקט "שמים את המשפחה במרכז":
המציאות יכולה להיראות אחרת
באותו ערב בילה איתי גיא, תינוק בן יומו, שלא היה לי סידור עבורו, שעתיים וחצי במשרד. מיותר לציין שאיש מהמנהלים לא עבד באותו ערב והפעילות המועדפת הייתה להחזיק אותו, ללטף אותו או סתם להתפעל ממנו.
הבנתי שזה לא יימשך ככה. קריירה או לא, יש ערכים משמעותיים יותר וגם יש פתרונות. החלטתי לצאת לעצמאות ופתחתי חברה משלי בתחום שירותי החינוך, בשוק מקביל לשוק בו עבדתי בכדי שלא ליצור ניגודי אינטרסים. יכול להיות שזה נשמע אוטופי, אבל זה לא פשוט. עזבו לא פשוט. זה קשה. שעות על גבי שעות של עבודה, חלקן העיקרי ללא הכנסה כלל. בנייה של עסק, לבנה על גבי לבנה, אורכת זמן רב לפני שממש מתחילים לראות פירות ראויים להערכה. אבל שני יתרונות משמעותיים היו שם – גיא ומירב. עכשיו, כשאת מרבית זמני ביליתי בבית, בעבודה או בפנאי, הם היו איתי תמיד.
תוך כדי עבודה, איפשהו לאורך הדרך, חלחלה לתוכי הבנה – זה לא צריך להיות כך. המציאות יכולה להיראות אחרת. אין שום סיבה בעולם, כולל סיבות כלכליות נטו, שכל הורה החפץ בזמן עם ילדיו לא יקבל זאת! הבנתי כי הרגילו אותנו להסתכלות מסויימת על שוק העבודה, בעקבותיה נוצרות התנהגויות מסוימות המכניסות אותנו לפינה הזו. איפשהו הרגילו אותנו לחשוב שזה הכרחי, שזה אקוטי, לעבוד 12-14 שעות ביום בכדי להמשיך להזיז את הכלכלה הישראלית קדימה, בכדי להתפרנס.
נכבוש גבעה אחת ונמשיך
אין לי ספק שכל כלכלן חברתי יכול להביט על המשק הישראלי ולמצוא איפה מפנים עוד זמן למשפחה בתוכו, לילדים. אני לא אומר את זה סתם. המשפט הזה נבדק ונמצא כנכון – מחקרים מראים כי היצרנות שלנו, התפוקה שלנו, אינה עומדת ביחס ישר עם מספר שעות העבודה. מה שכן עולה הוא השימוש בפייסבוק...
מהמקום הזה בדיוק חברתי לעוד שתי נשים אמיצות מפורטל המשפחה הישראלי וביחד הקמנו את תנועת "שמים את המשפחה במרכז". התנועה, שמטרתה הכללית ברורה משמה, שמה לעצמה מטרת התחלתית קטנה – לאפשר להורים לחזור הביתה בשעות אחה"צ לילדים שלהם, לפחות יומיים בשבוע ולאפשר זאת בחוק. יש שיאמרו שזה לא מספיק. יש שיאמרו כי זה לא ריאלי. אנחנו אומרים – נתחיל מזה, נכבוש גבעה אחת ונעבור לבאה. לאט לאט, נשים את המשפחה במרכז.
אין לי ספק כלל כי אין אזרח ישראלי שהמטרה לא נוגעת לו. כל מי שאי פעם היו לו ילדים, יש לו ילדים או שואף לעשות ילדים, יכול בקלות להתחבר לחשיבות של המשפחה כתא שיש להשקיע בו. בדיוק מסיבות אלו, התנועה שהוקמה אך באוגוסט האחרון, עושה חייל. חברי כנסת ואנשי ציבור מזמינים אותנו לפגישות ואנחנו בדרך להגשמת המטרה הראשונה שלנו. גם אתם מוזמנים להצטרף אלינו, בין אם באמצעות דף הפייסבוק שלנו, העצומה שפרסמנו או בפנייה ישירה אלי במייל omri@ktantanim.org.il . רק ביחד נוכל להשיב את ערכי המשפחה בחזרה אל מרכז השיח הציבורי.
עמרי אימבר חלפין הינו אבא, בעל ואיש חינוך. ממייסדי תנועת "שמים את המשפחה במרכז" והבעלים של חברת קטנטנים - חוגים ותוכניות העשרה המפעילה חוגים בגני ילדים.
מזדהים עם עקרונות התו? רוצים להפוך את נורמות העבודה בישראל לשפויות יותר? הצטרפו לכנס הראשון של תנועת "שמים את המשפחה במרכז" שיתקיים ב-9 בדצמבר בשעה 19:00 בערב במכללה למנהל בראשון לציון.
עוד בפרויקט: חברת ג'ג'ה שמה את המשפחה במרכז. ומה איתכם?
