חברי הפאנל היו שקועים בשיחה מרתקת בנושאי העצמה נשית, כשלפתע כל המבטים הופנו לעבר אישה אחת בשורה השלישית באולם, שרצתה לדעת רק דבר אחד: "תגידי, איך הגעת לכאן?"
"ברכב של שרה בק", עניתי לקול הצחוק המהדהד באולם.
הגבות שלה לא ירדו והיא לא נרגעה. היא התעקשה: "התכוונתי לשאול, איך את נמצאת כאן, בפאנל, ביום שישי, בשעה אחת בצהריים! תגידי, מי מסדר את הבית? מי מבשל לשבת?"
"בעלי", השבתי כמובן מאליו ובאפי כמעט ועלו ניחוחות מנות הגורמה עליהן הוא טורח ברגעים אלו ממש. מהרגע שהוא גילה את המטבח, אנחנו גילינו שף.
שישי בצהרים והכל זורם לאט
לפני חודשיים ביקשו ממני להשתתף בפאנל בנושא "העצמה נשית" בירוחם. כשהשבתי בחיוב, שכחתי מקיומו של שעון החורף שמקצר את ימי שישי. גם מיקומה של ירוחם במפת ישראל נדחק ממוחי.
"למה את נכנסת ללחץ?" תהה באוזניי הפרטנר כשמניתי את רשימת המטלות: הילדים, הבישולים, הכביסות, הניקיון ועוד כולם בבית בחופשה, ביום שישי קצר אחד של החגים. "יהיה בסדר", הבטיח.
כך מצאתי את עצמי בשעות הבוקר המוקדמות של יום שישי, מצטרפת לנסיעה עם העיתונאית, אשת התקשורת וגם הזמרת המדהימה, שרה בק. גם היא השאירה בבית שישה ילדים. הקטן שבהם בן חצי שנה. וראו זה פלא, כל הדרך לירוחם הטלפון לא פסק מלצלצל, אבל אלו לא היו שיחות מהבית.
הבעלים שלנו מסתדרים, כך מתברר. גם הילדים. דווקא אני הייתי זו שטרחה להתקשר מספר פעמים כדי לתת הוראות (כן אמא, אני יודע. כן אמא, עשיתי את זה כבר. כן, מלי, נועם אכל ושבע. כן מלי, הוספתי אבקת שום).
נהניתי מהנסיעה ולו בשל העובדה שטרם זכיתי לבקר בירוחם עד כה. נדמה כי המחוגים כאן בירוחם שונים ממחוגי השעון בעיר הגדולה. אם לא כן, איך תסבירו את העובדה שאנשים צועדים בנחת על המדרכות, נעימת קולם מתנגנת בקצב שונה לחלוטין מאנשי הכרך הגדול המתזזים ממדרכה למדרכה? למרבה התדהמה, שקט מבורך שרר גם באזור הקניות. הכל מתנהל בנועם ובנחת. מי שהמציא את הביטוי "על מי מנוחות", מן הסתם התכוון לירוחם.
הגענו למקום מצוין
יום שישי בצהרים ואני יושבת בפאנל שמנחה בכישרון רב שרה בק, נהנית מהשירה שלה יחד עם אריאל הורוביץ, כשלצדנו גם העיתונאי, תושב המקום, אלישיב רייכנר ונשים אחרות, שהגיעו למשרות נחשקות. סיפורים הועלו, ויכוחים נשמעו, דעות נחלקו והאווירה התחממה.
נשים וקידום, שוויון זכויות והבדלים בשכר. אני מעיפה מבט לכיוון הגברת שלצדי, טל אוחנה, סגנית ראש המועצה בירוחם, בת 28 בלבד, שהצליחה להעפיל ולאייש תפקיד "גברי" בעליל. מקשיבה גם לעו''ד נעמה דהן, מנכ"לית קרן מיראז', שסיפרה כיצד בעבר הורמה גבה כשהיא ניהלה ישיבות חשובות והיום הגברים רק מחכים למוצא פיה.
צחקנו, התווכחנו, חלקנו והסכמנו ועדיין נתלו שאלות קשות בנוגע למקומה של האישה ועד כמה היא יכולה להתקדם מול הגבר.
ובזמן שאנחנו התדיינו על מצבה של האישה, על שיוויון ועל כמה התקדמנו, עדיין היה דבר אחד שהטריד את אותה אישה בקהל ולא נתן לה מנוח – מי מבשל ל-11 ילדי שנשארו לבדם בבית?
לפתע הכתה בי ההבנה. נכון, יש לנו בעיות חברתיות שחייבים לפתור. מצב הנשים במדינת ישראל רחוק מלהשביע רצון, אבל אם הגענו למצב בו יושבות על הבמה נשים, אימהות לילדים, ביום שישי בצהרים, בעוד הגברים שלנו בבית במטבח, מכינים לכולנו את השבת, אין ספק שהגענו כבר למקום מצוין.הם לא עוזרים. הם שותפים
מדי בוקר אני פוגשת אבות שרצים עם הילדים לגן בדרך לעבודה. כשהבת שלי קדחה מחום התחלקנו - יום אחד אני נשארתי איתה בבית ולמחרת, כשהיה עלי להעביר סדנא, היה ברור לו שהפעם תורו להיעדר מהעבודה.
"לכי לנוח. אני אטפל בקטנים", הוא הצליח להפתיע אותי לראשונה, כשחזר מיום עבודה ארוך. "אבל אתה עייף לא פחות", הגבתי, אך הוא הזכיר לי שאמנם חזרתי לפניו הביתה, אבל מאז, הייתי עסוקה במשרה האחרת שלי, הילדים ועכשיו מגיע לי לישון. אני מביטה סביבי ורואה עשרות בעלים שברור להם שעול הבית הוא המשך ישיר לעול העבודה. הם אפילו נהנים לקחת חלק.
"חכי רגע. אני רק מעביר את המכונה למייבש וכבר חוזר אלייך", קולגה לעבודה ענה לי לטלפון והצליח להפתיע אותי.
"אני אחראי על כל הכביסות בבית", ענה לי בשיא הטבעיות ובמקרה שלו, אשתו עובדת במשרה חלקית והוא במשרה מלאה, כולל שעות נוספות.
ואין זה אירוע חד פעמי של הטיית כתף וסיוע מתוך חלוקת נטל, פרגון הדדי והבנה לצרכי המין השני. מדובר בדרך חיים, בחלוקה קבועה של הנטל.
דגל הפמיניזם עדיין לא הונף גבוה דיו בכל מקום והשוויון עדיין לוקה בחסר, אבל באותו יום שישי ובימים רבים נוספים, הונף הדגל במטבחי בתים רבים ומול חבלי כביסה לא מעטים, עליהם עומדים גברים (שבעבר היו מתביישים לתלות את הכביסה בחוץ) היום הם מניפים בגאון את דגל השוויון ומוציאים החוצה רק כביסה נקייה.
